הצלם מישל אמזלג מדבר לראשונה: "חשוב לי שיראו את האמת והגיהנום שאנשים עברו ועוברים"
25.08.24 / 12:00
מישל אמזלג היה ועדיין צלם מוכר בעיר. כמי שהחזיק מצלמה מגיל 14, הוא הפך ברבות הימים לצלם עיתונות, אופנה, מועדונים, לילה, הפקות ועד פסטיבלים ארציים, ולאחרונה גם צלם של לשכת העיתונות הממשלתית. כמי שצילם לראשונה אמנים כמו טייסטו, סקאזי ועד אדיר מילר, תיעד מישל במשך ימים את התופת של בשבעה באוקטובר. בקיבוצים, בישובים, במחנה שורה ובמכון הפתולוגי, הוא יציג בקרוב תערוכה עם התמונות שתיעד וירעידו כל לב ונפש. עכשיו הוא הסכים לבר על הכל.
מישל אמזלג (45) מחזיק מצלמה מאז שהיה בן 14 וידע כבר אז לפקס את עצמו על רגע של תיעוד שמספר סיפור לדורות. כבר בנערותו גילה את היכולת הפנומנלית שלו לצלם באומנות ודיוק מופתי, ומאז צילם רגעי היסטוריה - כאלה שזוכרים אותם ועוד ידברו עליהם בדור הבא. ולאחריו.
בגיל 14 החל מישל ללמוד את רזי המקצוע כשעבד בחנות המיתולוגית 'פוטו גראפיטי', שהבעלים שלה היה הצלם המיתולוגי בפני עצמו - חיים אורנשטיין. שם הוא פיתח במרץ בעיקר תמונות במעבדה מתוך אלפי פילמים נוסטלגיים, טייל בעוד מעבדות ועבד למול צלמים חזקים בתחום דאז. ידע ליצור מהפילמים תמונות מדויקות ותיקן כל תמונה שצולמה לא נכון. "אחרי שכבר ידעתי לפתח תמונות באופן מקצועי "נזכר מישל לאחור, "עברתי לצלם למערכות עיתון וצילמתי בעיר בלילות. הייתי מעביר אז תמונות למדור לילה של אמיר בוחבוט שעבד בעיתון שבע ומיד לאחר מכן נחטפתי למועדון הפורום החדש לצלם להם. עשרים שנה עבדנו יחד. יש לי שם גלריה מטורפת עם ארכיון משנת 1996"
1996 הייתה תקופה אחרת לצלמי לילה
"שונה ואחרת. צילמתי אין ספור פסטיבלים, מסיבות והפקות. פשוט עשיתי חיים מטורפים והייתי חי בתוך המסיבות - נכנס ומתעד כל מסיבה ומועדונים בארץ, אבל מפתח הכל במעבדות. הפורום היה זה שנתן לי את הדחיפה הרצינית בתחום, הכרתי המון אנשים מעולם המוזיקה, דיג'יאים שהיום הם עולמיים ועד מקומיים. מסן פרוג'קט ועד סקאזי. הייתי מצלם סטנדאפיסטים שקיבלו במה מבין הראשונות שלהם כמו אדיר מילר" ועוד...".
זה כבר מעניין
"אדיר מילר הופיע שם כשלא הכירו אותו כמו היום. נפתח אז ליין מופעי פריצה שבו נכנס למסיבה סטנדאפיסט חדש בהפתעה, מריץ כמה בדיחות ויוצא. גם מופעים של אלי יצפאן אסי וגורי, אלי ומריאנו שהתחילו בעצם על הבמות. אשר סויסה עלה בתחילת דרכו לפני שהפך לסקאזי עולמי. הוא עד היום מספר שהפורום היה המקום הראשון שנתן לו במה ועוד רבים וטובים".
איזה אומן בינלאומי זכור לך?
"רוקדים עצמאות בשנת 1997. אצטדיון'וסרמיל' דאז. הייתי מאחורי הקלעים וראיתי שם בחור עם מעיל עור ובקבוק בירה יושב בחמש לפנות בוקר עם עיניים אדומות. לא ישן שבוע. זוכר שהוא חייך אליי וצילמתי אותו. בדיעבד לא ידעתי מי זה יושב בזמן שהוא מחכה להופיע ל4000 בני נוער. שילמו לו סכום מצחיק להופעה. זה היה די.ג'י טייסטו, אחד הדיג'אים הגדולים בעולם כיום. צילמתי בומבלות ופסטיבלים של 20000 איש, עבדתי בידיעות הנגב בתור צלם כתבות מגזין ולילה שאני אוהב. צילמנו המון אופנה והפקות של ממש. לא היה אז אינסטגרם, רק חיכו שאפתח תמונות. עבדתי גם בסוכנות דוגמנות 'עלית מודלס', איל מיקאז' ובדיסקברי עם אסתריקה נגיד.. נפתחו לי מאז הרבה דלתות ענקיות".
בשנים אחרונות מישל עובד עם הקרן ידידות ולשכת העיתונות הממשלתית ( לע"מ) כצלם מלווה של כל משרדי הממשלה, צילום טקסים חשובים, מלווה שרים, מצלם לבית הנשיא ועד מסיבת עיתונאים. "בשישי הראשון שבוע אחרי המתקפה עשיתי שבת עם ראש הממשלה ביבי נתניהו" משתף מישל "והיינו יחד בקידוש עם כל עובדי משרד ראש הממשלה. אחרי שחזרתי ממחנה שורה הוא היה שם. האיש מאוד חד, מאוד מודע לסביבה, אחד הפוליטיקאים החדים ופגשתי את כולם. אחד שמתקן את היועצים שלו גם אם רשמו משהו לא נכון, מתקן בעצמו דרך הטלפרומפטר ומעיר שככה לא כותבים. הוא הרי עושה חזרה לפני שידור ושולט בכל העניינים. הייתי עם הרבה פוליטיקאים, אבל ביבי הוא אחר שמתקן אפילו את הדוברים שלו אם הוא חושב שכתבו משהו לא נכון. שולט בעניינים"
מישל הוא אחד הצלמים המוערכים שלכל מקום שיקראו לו הוא ייסע עם המצלמה והציוד הנדרש, גם אם יש סכנה מוחשית באוויר. המצלמה מתקתקת עוד לפני הפחד. בין שלל תמונותיו, מישל צילם מעל אלף תמונות זיכרון מהאסון הגדול ביותר שהתרחש בישראל בשבעה באוקטובר והוא יעלה בקרוב תערוכה חזקה ומרגשת. תמונות שעוד לא ראיתם ומתעדות את התופת והכאב ומספקות בזירות השונות, מהקיבוצים בעוטף, במחנה שורה ועד מכון פתולוגי - עדות מטלטלת, ייחודית וראשונית. כל תמונה שלו מספרת סיפור אחר ועוצמתי של זיכרון, כאב ושכול לצד גבורה, צמרמורות ורגש. ולכל צד זה גם התחדשות וגם תקווה.
ספר לי על ה7.10
"שבת בבוקר יצאתי החוצה וראיתי טילים ויירוטים מהמרפסת, כי אין אצלנו אזעקות. בהתחלה חשבתי שזו תגובה של איזה חיסול, אבל עד מהרה התבהרה התמונה כשקיבלתי תמונות והשמועות כבר היו מבוססות. הבן שלי היה עם אמא שלו בצפון והם החלו לנסוע לכיון דרום. אמרתי להם לא להגיע בינתיים לדרום יש כאן מלחמה. ידעתי שאקבל טלפון מלשכת העיתונות".
וצלצלו
"האחראי מלשכת העיתונות צלצל ואמר שנכנסים לכוננות של 24/7 ושצריך להגיע עם צוות צלם וידאו ומקליט. חייגתי למאיר אמזלג הצלם, שהוא חבר טוב ולגיא האחיין שלי שמבין בסאונד. קיבלנו אישור מדובר צה"ל להיכנס לצלם בכל הישובים והקיבוצים, אבל לא היינו ממוגנים. באנו לאזור מלחמה שיורים עלינו והצבא עליהם, ממשיכים לירות פצמ"רים, טנקים מסביב ולא היה לנו אפילו אפודים. לא היה איפה לקנות, כי כל החנויות מרוקנות מציוד. ובכל זאת התחלנו בתיעוד".
לא הייתם בהלם?
"בהתחלה חוטפים שוק, אבל מהר מתאוששים ומבינים שיש אירוע שצריך לתעד. זה לא הפחיד, השוק היה יותר מעצם העובדה שהמחבלים נכנסו ועשו מה שעלה על דעתם בקיבוצים מבלי שתגיע שום עזרה. לכל מקום שנכנסו אליו היינו מוגבלים בזמן מטעם דובר צה"ל, כי היינו עדיין מטרה למחבלים שהסתובבו בשטח. באותם רגעים הפחד מבוטל".
מה כן?
"שאתה נכנס לבתים ומבין שלא רק עשו שם גהינום ורצחו, אלא גם הגיעו ברגל מעזה בוזזים וגנבו מהבתים כלים ועד אופניים, את רואה בתים שרופים ומריחה מוות באוויר. בכל זירה שאני מצלם אני יודע מה קרה שם, איפה ירו, איפה זרקו רימון ואיך שרפו את הבית. אפילו באיזו נקודה בבית הציתו. לא היה בי פחד אלא כעס על כולם, שלקח זמן להגיע לתושבים ולהציל אותם. כבשו אותנו עם טוסטוסים ואופנועים עם ארגז תנובה מאחורה שבתוכו אר-פי-ג'י, רימונים ומה לא".
שתף במה ראו עיניך
"כל יום היינו במקום אחר וראינו גופות מוטלות בשגרה. זק"א עשו עבודת קודש פלאית, כי אף אחד לא ידע מי נגד מי ומי מחבל ומי יהודי. לא היה תהליך זיהוי מידי ובעיקר היה צריך לקחת את כולם. אני נסעתי לצלם באופקים ושם את שומע על בחורה צעירה שיצאה מהבית כי היא שמעה רעש ומחבלים רצחו אותה, ואחיה שיצא בעקבותיה גם חטף מטח ירי ונרצח. מאז האבא לא מדבר והאמא רק בוכה".
במה מתמקדים שרואים בתים שרופים?
"חזרנו לקיבוצים וליווינו משלחות. בכפר עזה היינו כבר חמש פעמים. מה שהפריע לי בעיקר היה שאנשים הזיזו חפצים אישיים בשביל לצלם. אני אחד שלא עורך תמונות ולא מביים חדשות ואני יודע מאיזה בית הזיזו כוונה דובי או ספר כדי לצלם אותם ליד הבית ולביים תמונה. זה נורא הכעיס אות כי מדובר בזירה לכל דבר והמשפחות עדיין לא הגיעו למצוא חפצים שנותרו. כל חפץ הוא זיכרון של מישהו".
מאיזה בית שצילמת יצאת בתחושה הכי קשה?
"אין בית שלא כאב להיות בו, אבל הבית שבו נרצחו שלושה ילדים קטנים בחדר וכל הדם מלא על המיטה. זה היה הזוי ומוגזם ונוראי, כי המחבלים פשוט זרקו רימון לתוך חדר באמצע וירו שם בלי להפסיק. כל הבית מרוסס".
שוק נוסף בליבו ארע לאחר שבוע מהצילומים של התופת, כשמישל הוזמן למחנה שורה ברמלה, לשם הגיעו כל הגופות, כדי לתעד את הכאב בהתהוותו ביחד עם עיתונאים שבאו מכל העולם להפיץ ברחבי העולם את האמת הכי כואבת. "הגענו לשם ואני רואה שעדיין משאיות קירור מגיעות עם הגופות למחנה עם אותו ריח של מוות" סיפר מישל. "גופות ארוזות בשקיות במשאיות שמתוכן מעמיסים לתוך קונטיינרים עם מדפים. בכל קונטיינר היו 40 גופות."
מחזה נוראי – איך מתמודדים?
"לא חושבים עם הפחד או המוות. שאלתי מישהו מזק"א כמה יש כאן והוא ענה לי 1200. כאן קיבלתי את הבום, כי הבנתי שיש עוד גופות בשטח שצריך להביא ויש כאלה שמצאו במיגוניות רק אחרי שבועיים. כל זה למול משפחות דואגות באוהל שממתינות לבשורה המרה. זה מאוד עצוב למראה. אני צלמתי בתוך הפתולוגיה ושם הייתי הצלם היחיד. מקום שכל דקה מגיעות עוד ועוד גופות מהשטח על עגלות. צילמתי הכל".
אחרי שחזרת הביתה, לא היית בטראומה?
"לא, לשמחתי ולצערי אני לא מתרגש מזה. המתים לא יכולים לפגוע בך, החיים כן. יותר קשה לי לראות ילד בוכה מאשר גופה".
ספר על התערוכה שאתה מתכוון להקים
"תערוכה שתהיה ב'גלריה'44 של דניאל טולדנו ובעוד גלריות נוספות עם תחנות וידאו ארט. חשוב לי שאנשים יראו את הצילומים ואת האמת וגהינום שאנשים עברו ועוברים. שלא ישכחו שאנחנו עדין במלחמה. החטופים שעדין מוחזקים שם בעזה.כל יום משפחות שמקבלות בשורות איוב ויש חיילים שנפצעים ונהרגים. אחרי זה אנשים ימשיכו בחיים כרגיל, בשגרה, בחיים, יטוסו ושיחגגו את החיים".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
