האישה שאיתו: רינה דבש מספרת על החיים ללא בעלה, אליהו עופר ז"ל - "השאיר לנו ריקנות"

רינה דבש הייתה נשואה לאליהו עופר ז"ל, שחקן העבר והמהסמלים הכי גדולים של הפועל באר-שבע, 54 שנים של יחד, לא כולל השנים שבהן הכירה אותו בגיל 16 והתאהבה לראשונה בחייה. כל השנים היא ליוותה אותו בכל המשחקים, הייתה עוברת איתו מעיר לעיר ותמיד לצידו ברגעים של הפסדים צורמים וברגעים של ניצחונות מרגשים, חווה איתו רגעי הצלחה ושמחות וגם יודעת לתת לו את הספייס ברגעי משבר. היא זו שאיתו באש ובמים, מגדלת ארבעה ילדים לתפארת, מפנקת בבישולים ומארחת את כל מי שנכנס בדלת בביתם היפה והותיק בעומר, שבה יצר עופר את הגינה הכי יפה ופורחת כליבו הטוב שנדם, כאילו כל צמח בו היה כבנו. עכשיו היא לבד.

מסתובבת בגינה, מראה לי כל פרח וכל השקעה שנתן בעלה שהיה כל כולו לב אחד גדול, שתמיד עשה למען ילדיו ולמען האחר - מנסה להסתגל למציאות החדשה ולסטטוס 'אלמנה' של אחד האנשים האהובים בעיר מאז ולתמיד. "אני לא מעכלת" אומרת לי כשנפגשנו בגינת ביתה "זה מרגיש לי כאילו חטפו אותו. עברתי איתו תקופות לא פשוטות של חולי, כשעבר ניתוח גב, כשחלה בסוכרת והוא התגבר על הכל. יום אחד חגגנו לו 78 ולמחרת הוא איננו. לא להאמין".

היה קשה לאליהו עם זה שאיבד את ראייתו?

"מאוד. הוא ראה בעיקר צללים. עופר לא היה אדם שמראה שרע לו והוא בעיקר הפנים את המצב הבריאותי שלו. הילדים היו אור לעיניו. זה בן אדם שמתעורר בארבע בבוקר,  עושה הליכה בשש בבוקר, אוכל ארוחת בוקר, משקה את הגינה ויוצא עד שש בערב. אם הרופא שלו רצה גינה, היה הולך לעשות לו באהבה. גם לחבר, לאחות מבית החולים, לילדים - תמיד אומר כן. תמיד למען הילדים והנכדים שלו, אבל מאז שאיבד את הראייה, נעלמה לו גם חדוות החיים".

ועדיין, היה איש שתמיד מוקף אהבה

"כל הזמן. הילדים, חברים, תמיד איתו. היו מגיעים תמיד שחקנים לבקר אותו. רן פסח היה מגיע, ראש העיר רוביק דנילוביץ' מבקר תמיד. היה מגיע עם שלומי נומה והייתי מכינה להם ארוחת ערב באהבה. תמיד אהבו אותו".

המודל שלכם זה שתמיד הבית שוקק חיים ומקבל כל אחד בברכה

"הבית שלנו שוקק חיים 24 שעות, בית מארח, מכיל, כל צהרים הנכדים באים לאכול ואני מבשלת להם. כל יום עופר היה שואל אותי אם הכנתי אוכל לילדים, לנכדים, ותמיד עונה לו כן. זה היה משמח אותו וחשוב לו, תמיד שיהיה להם אוכל ובית חם ואוהב".

היום שבו השתנו חייה, היה יום אחרי שאליהו חגג עם בני משפחתו את הגיעו ל78 שנים של חיים מלאי עשייה וחוויות אין ספור. רינה ואליהו עוד הספיקו לישון צהרים, המטפלת של עופר עדכנה שהסוכר בדם קצת גבוה והוא עוד הספיק לצפות במשחק מונדיאל של צרפת נגד מרוקו  - שגרה מבורכת. הבת נטע הגיעה לבקר בדיוק שאבא החל להקיא וראתה שאבא שלה לא נראה במיטבו. בלי לחשוב פעמיים הזמינה מיד אמבולנס, האח טל הצטרף ורינה נשארה בבית עם מחשבה שעוד מעט יעדכנו אותה שבעלה טופל והם בדרך הביתה, אבל לחיים יש חוקים משלהם. "כבר בכניסה למיון עופר איבד הכרה" נזכרת ביום הקשה מנשוא "צלצלו אליי להגיד שאבוא מהר לבית החולים ואני קיללתי את עצמי שלא נסעתי איתו באמבולנס. מיד טסתי לשם ואז התברר שהרדימו אותו ועשו לו החייאה".

לא חשבתם לעצמכם שזה היום האחרון בחייו

"לרגע לא. פרופסור איליה הוא חבר שלנו, הוא היה איתו וסיפר לנו שמה שקרה לעופר לוקח בדרך כלל שתי שניות עד המוות. זה היה קריש דם שנזרק למעי הדק. אמרו לנו שם שינסו להציל אותו וביקשו שאחתום על אישור ניתוח וחתמתי. אמרנו ננסה להציל אותו. בארבע וחצי יצאו הרופאים ואמרו לנו מצטערים, איבדנו אותו. מה הלך שם, אין נורא מזה. יעל התעלפה, כולם בכו, צרחות, לא האמנו."

כבר לא היה לו סיכוי לשרוד?

"אמרו לנו שהוא לא שרד, עשו לו שלוש החייאות ושלוש פעמים קיבל אירוע לב. לא משנה מה קרה לו בחיים, הוא תמיד תפקד לאחר ההחלמה. פרופסור איליה בא לשבעה, אמר שאליהו היה חולה מאוד ולא היה מראה את זה לאף אחד. היינו מטיילים, נסענו לאילת והוא לא צייץ שרע לו. כזה הוא היה, מופנם, לא מתלונן ולא עושה רע לאף אחד. אחרי שנפטר אנשים באו לשבעה וסיפרו שהוא תרם ליתומים שהיו צריכים לחגוג בר מצווה, תרם 50 אלף לבית כנסת. לא ידענו".

הצלחתם להיפרד ממנו?

"אנחנו נכנסו אליו לחדר ושלוש שעות היינו איתו. היה שליו. גם בבית העלמין שכב שלו, כאילו אמר זהו, עייפתי. גם בעבר שהגיע לטיפול נמרץ בבית חולים 'תל השומר', אחרי שקיבל שבץ מוחי, שכרנו שם דירה, לא עזבנו אותו, היינו עם מיטב הרופאים, הגענו לשיקום בעלי נגב, עד שהבריא. תמיד ניצח הכל"

הוא פחד מהמוות?

"לא, בכלל לא. בחיים הוא לא פחד ולא מהמוות. לא עניין אותו. הוא איש עבודה"

תשאלו את רינה מה סוד הקסם בלהחזיק חיי נשואים 54 שנים עם שחקן כדורגל שזכה עם המועדון בשתי האליפויות הראשונות שלו (1975 ו-1976), שאימן את הקבוצה בשש קדנציות שונות ואחת הדמויות המזוהות ביותר בארץ, והיא תענה בפניה היפות ללא הברק הטבעי בעיניה, שוויתור היא המילה שמחזיקה חיים בשותפות. "יש פתגם בערבית שאומר 'אם את רואה שתיים בסדר, אחד מוותר" מצליחה לחייך "כל משחק כדורגל שלו בחייו הייתי מגיעה, מצפון ועד הדרום. שאימן את קבוצת הפועל תל אביב, שכרנו דירה בתל אביב ועברנו עם הילדים. כשאימן בבית"ר ירושלים, עברנו לשם. תמיד מגיעה למשחקים בשבילו. שהיה הפסד משחק אני זאת שהייתי נוהגת, כי הוא היה עצבני. היה אדם של כבוד ושל גאווה, לא נתן לאף יו"ר לפטר אותו."

אלי אוחנה סיפר שאי אפשר היה להתערב לו בעבודה, היה איש של עקרונות

"נכון. אליהו לא הרגיש אף פעם שהוא תלוי במישהו. הכסף לא עניין אותו, למרות שקיבל שכר הכי גבוה, רק שהכל יהיה לפי הדרך שלו ואף אחד לא היה מתערב לו בעבודה. היה כזה אהוב. גם השחקן אבי כהן בא לנחם אותנו. אמר שעופר היה כמו אבא בשבילו. השחקנים מאוד אהבו והעריכו אותו".

מה היה מיוחד בו מבחינתך?

"אהב את הילדים שלו כל חייו ותמיד היה נוכח בשבילם. כשמיכל הייתה רווקה והתגוררה בתל אביב, היא רק סיפרה לו שהיא ראתה רכב למכירה והוא היה ישר נוסע לשם וקונה לה. כשטל היה בתיכון הוא רצה לקנות אופנוע ואני אמרת לו על גופתי תרכב, אבל עופר קנה לו אופנוע קטן כדי לרצות את שנינו. כשהיה ילד הוא רצה סוס, אז הוא בנה לו אורווה וקנה לו שלושה סוסים. כשיעל השתחררה מצה"ל, כבר בלילה הוא דאג שתטוס להודו. כשנטע הייתה מתגוררת בתל אביב כל מה שהיא ביקשה – עזר לה, שילם שכירות וכל מה שייתן לה נוחות. בחיים לא אמר לא".

גם לך הוא לא אמר לא?

"אף פעם. תמיד עזר שאקנה ואדאג לאחים שלי שאבא שלי נפטר, תמיד עזר ואמר שאעשה הכל בשביל אמא ואקנה לה הכל. שהיה שחקן נתנו לו מזנון קטן לטפל בו והוא השאיר אותו למשפחה שלו כדי שיתפרנסו. היה במקצועו מודד, כל עלה בגינה הגדולה שלנו זה הוא. תמיד חיפש מה לעשות ובלי תמורה".

מה קורה איתך בימים של לאחר השבעה?

"קשה. אתמול היה יום ראשון שישנתי בבית. לא הצלחתי לישון לבד ואני לא רוצה לישון לבד. כל פינה בבית זה שלו. בחמש וחצי היה עושה התעמלות במדרגות, יושב בגינה, פה אוכל ארוחת בוקר, פה צהרים, קשה לי בלעדיו. הצעקות שלו חסרות לי. היה  אדם עצבני, אבל זה עבר לו מהר."

מה היה אומר לך עכשיו אם היה יכול לדבר איתך?

"שנמשיך לחיות. עופר היה פחות מדבר, בדרך כלל היה שקט ומופנם, עד שהיו מדברים איתו. כל הנכדים היו צוחקים איתו ונהנים ממנו, אבל בזמן האחרון עניינה אותו רק הבדידות, המחלה. לפעמים היה אומר לי די, נמאס לי ככה. אני רוצה למות בגלל חוסר הראייה. אפילו רופאת העיניים שלו בכתה על לכתו. הוא השאיר לנו ריקנות".  

אתם כבר חושבים איך להנציח אותו?

"בטח. נטע רוצה עשות סרט, כולם רוצים לכתוב ספר. הוא אימן כל כך הרבה שחקנים בעברו, ואת יודעת שמאז שעזב את הפועל באר שבע אין שחקן נוער אחד כבר עשרים שנה? כולם זרים. הייתה לו תביעת עין, אדם שרואה עשרה מהלכים קדימה, גם בחשיבה וגם בכדורגל. איזה שחקן הוא היה, רואה את מסי? בדיוק ככה. אמרתי לו יש מסי בארגנטינה ויש בבאר שבע. פרופסור איליה אמר שעופר קיבל 15 שנה מתנה מאז 2007. מזל שלנו".