"בצילו של הלם קרב" - ראיון מיוחד לקראת יום כיפור
15.09.21 / 01:24
ראיון מיוחד עם שלמה יערי, תושב באר שבע אשר לחם במלחמת יום הכיפורים באזור החזית המצרית בסיני. בראיון לבאר שבע נט הוא מספר על הרגע בו השתנו חייו לנצח, על הילדות המאושרת בבאר שבע של שנות ה-50, ועל התחביב מהילדות שהציל אותו מלאבד את נפשו לדעת, ואולי אף את חייו.
שלמה יערי יחגוג ביום ב' הקרוב יום הולדת 73. לטענתו הוא לא באמת יחגוג, זאת מכיוון שהוא אינו כל כך אוהב את הרעיון, ובחייו חגג פעמיים בלבד – בבר מצווה, וכשהגיע לגיל 60 ואז ארגנה לו אחת מבנותיו מסיבת הפתעה. ובכן, אין זה קשה להבחין מיד בשיחתנו, כי כל הדברים אשר נראים כה קלים ונורמליים לכולנו, מבחינת שלמה הם קשים להכלה, כחלק מהתמודדות היום יומית שלו עם מה שנקרא בימינו – "פוסט טראומה", הלם קרב במילים פשוטות יותר.
שלמה, כפי שכבר הבנתם, נולד בשנת 1948 בבאר שבע. או יותר נכון בתל אביב – "הוריי היו ניצולי שואה, וכשהגיעו לארץ הם הועברו מיד על ידי המדינה אל באר שבע, כאן הם היו בין היהודים הראשונים אשר נחשבו לתושבי המקום. אמי, שהייתה בהריון איתי, נאלצה לנסוע עד לתל אביב על מנת ללדת אותי, ולאחר מכן חזרנו הנה לבאר שבע לאבי".
פנחס יערי, אביו של שלמה, היה סוחר מכוניות, ואימו קטי עסקה בתחום המסעדנות, וכך מספר שלמה על תקופת ילדותו בצל עסקיה של אימו – "לאמא הייתה מסעדה מאד מוצלחת בעיר העתיקה, וגם בית קפה. כל הצרפתים עובדי הכור הגרעיני היו מגיעים אליה לטעום את המאכלים הנהדרים שהיא הייתה מכינה. אני זוכר שהייתי חוזר מבית ספר "בארי" בו למדתי אחרי הצהריים הביתה, ומכיוון שהתגוררנו מול המסעדה (ברחוב טרומפלדור), ביליתי הרבה משנות ילדותי שמה ליד אמא". שלמה, כבן יחיד להורים ניצולי שואה, מצא חברות נפלאה בדמות בן דודו, ועוד חבר ממורד הרחוב – "היינו משחקים המון בחוץ, כל משחק כדור שרק תחשוב עליו. בחורף היינו הולכים לוואדי של באר שבע, על מנת לחכות שבורות החול יתמלאו במי גשמים, ושם למדנו גם לשחות לראשונה. זאת הייתה באמת ילדות נפלאה ומאושרת".
בגיל 12 כבר מצא עצמו שלמה עובר מבית הספר הרגיל אל בית ספר "עמל" האגדי, במסגרתו למד מכונאות, מקצוע שיוביל אותו במשך השנים כאשר עבד במוסך של "סולל בונה", ולאחר מכן כשהצטרף לאגד בתור נער צעיר, וגם כמובן בצבא. בשנת 1965 התגייס שלמה לחיל התותחנים, אל גדוד 403 - "אני הייתי המחזור 'הדפוק' של צהל, כלומר – כשהתגייסתי זמן השירות היה שנתיים, ובמשך השירות כל הזמן הוסיפו חודשים ויצא שבסוף שירתי 3 שנים מלאות". שנתיים לאחר תחילת השירות, פרצה מלחמת ששת הימים, במהלכה הדרים שלמה עד לסיני – "הגענו יחד עם הגדוד עד לתעלה, ושמה הייתי חלק מהצוות שהיה אחראי על תיקון הטנקים וחיזוקם". שבועיים אחרי סוף המלחמה, בהתקפה קטנה של הצבא המצרי על הקומנדו הישראלי בסיני, נפצע שלמה. אך באותה תקופה, אהבת הארץ ורוח הלחימה גברו על הכאב ומיד הוא חזר אל הגדוד. ב-1968 השתחרר יערי משירות סדיר בצה"ל.
מה עשית אחרי השחרור?
"אחרי השחרור חזרתי לעבוד אגד, שאז הייתה כמובן חברה עצומה וחזקה במשק, ובאותה תקופה להיות חבר אגד היה דבר רציני ביותר. אני זוכר את התקופה של סוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-70 כתקופה מאד יפה מבחינתי. היינו יוצאים המון לדיסקוטקים ולמסיבות בעיר, ובין לבין גם הכרתי את אשתי אדית. התחתנו בתחילת שנות ה-70, ונולדו לנו זוג בנות תאומות".ביום שבת ה-6 לאוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים בהתקפת פתע של צבאות סוריה ומצרים על מדינת ישראל. את הרגע שבו נקרא שלמה למלחמה הוא זוכר בבירור – "התקשרו אליי בשעה שתיים בצהריים, שעליי לנסוע לדימונה לקחת רכב צבאי עד לבסיס בית נבאללה. כשהגעתי לדימונה ויצאתי לדרכי מיד זרקו עליי אבנים, שכן זה היה יום כיפור כמובן. בבית נבאללה אמרו לי שעליי לקחת מטוס לביר גפגפה שבסיני מכיוון ששם נמצא צוות המילואים שלי".
מבחינת שלמה, הרגע שבו נחת בסיני ועלה על הזחל"ם, הוא הרגע בו החלה המלחמה – "נסענו קרוב לשלושה ימים עד לחווה הסינית. הדרך לשם הייתה נוראית וקשה, נהרגו קרוב ל-200 חיילים. חלקם נמחצו למוות על ידי טנקים שלנו, חלקם נהרגו על ידי חיל האוויר המצרי, כך שהדרך עצמה הייתה קשה מנשוא".
על האירועים שישנו את חייו לעד, מספר שלמה בקושי רב, וניכר שגם כיום, אחרי 48 שנה, הזיכרונות נשארים צלולים, וחרוטים בעמקי נשמתו – "שבוע לאחר תחילת המלחמה, בחווה הסינית ראיתי את כל החולייה שלי נהרגת אל מול עיניי. הזחל"ם שלנו נפגע מירי של שלושה טילים מסוג שמ"ל (טילים נגד טנקים שפותחו על ידי הסובייטים). אני הייתי על סיפון הזחל"ם והתעופפתי באוויר עד שפגעתי בקרקע, וחמשת חבריי לכלי מצאו את מותם במקום. משם פוניי לאוהל בקרבת מקום על מנת לקבל טיפול, ושמה נפל פגז "קר" על האוהל". אותו פגז "קר", כלומר – כזה שאינו התפוצץ, השאיר בשלמה צלקת עמוקה וזכרונות מבעיתים למשך שנים ארוכות – "קשה לי מאד לדבר על המחזה שראיתי אל מול עייני. הפגז פגע בבחור ששכב שתי מיטות לידי, ולו היה מתפוצץ הפגז לא הייתי פה מדבר איתך".
לאחר אותו יום, לא חזר שלמה לעצמו יותר לעולם. כמו רבים אחרים במצבו, נכנס למצב נפשי בו כמעט ולא אכל או שתה, לא ידע גם לבטא את עצמו, ולפרקים אף לא הצליח לדבר. משכבר הצליח, ובשנים שלאחר מכן החל לפתח גמגום בדיבור, איתו הוא מתמודד עד היום. חמישה חודשים עבר בין מוסדות נפשיים בירושלים ובתל אביב, משתדל לחזור לעצמו תוך כדי התהליך. המדינה, ככזאת שעדיין לא הצליחה להכיל את הררי המוות והאובדן, גם הוסיפה בשיא טיפשותה אולי יש שיאמרו, לתייג את שלמה ורבים מדומיו כ"חולי נפש" ולא כמה שידוע כיום כפוסט טראומתיים. וגם הטיפול בהם היה בהתאם לכאלה ש"אינם בריאים בנפשם" – "אני הייתי חלק מחבורה של כ-160 חיילים שטופלו בתרופה שנקראת "פנטוטל", וזה בכלל החמיר את מצבי".
גם כשחזר הביתה לגמרי, מצא עצמו שלמה נאבק על מקומו בחברה כאדם מן המניין, גם אם לפעמים זה היה כמעט בלתי אפשרי – "הייתי בורח המון מהבית, יוצא באישון לילה, כי לא הייתי יכול להירדם. מה גם שבעבודה באגד היו אומרים שאני ממציא, או שאני עושה הצגות. גם העבירו אותי בין המון מוסדות פסיכיאטרים, בגלל שתייגו אותנו כמשוגעים".
בזמנו, החל גם הריפוי האמיתי עבור שלמה. משרד הביטחון הפנה אותו לפסיכיאטר – פרופסור מאיר טייכמן, אשר פתח קליניקה כאן בבאר שבע, עימו החל שלמה טיפול פסיכולוגי ממושך וכיום שלמה ומאיר חברים טובים ושומרים על קשר הדוק. את הצד השני של הריפוי מצא שלמה בצורת חזרה אל העבר, אל התחביב שכה אהב בתור ילד בן 9, תחביב שבהמלצת פרופסור טייכמן, חזר להוות חלק משמעותי מחייו של שלמה – טיסנים. בילדותו התעסק שלמה רבות בתחום הטיסנים, ומצא תמיד משיכה לכל הקשור לתיקונם והפעלתם. עם השנים, הפכה התעניינותו להתעסקות של ממש, בין אם זה אומר נסיעה יחד עם חבריו לטיולי קרוואנים באזור ניצנה והצפון על מנת להטיס כל אחד את הטיסן אותו בנה במו ידיו, לבין השתתפויות של ממש בתחרויות. לפי שלמה, אלמלא הטיסנים, לא בטוח שכיום היה נשאר בריא ושפוי – "הטיסנים שמרו אותי עם הראש מעל המים. כשאני מטיס אותם, או בונה אותם בסדנה שלי, אני לא חושב על כלום – לא על המלחמה, לא על החרדות ולא המתחים. הראש שלי מתרוקן, ובמשך השנים, זה הדבר היחיד, למעט אשתי והילדות, שבאמת גרם לי לנסות ולתת צ'אנס לחיים".
את האהבה לטיסנים והתמודדות עם זכרונות המלחמה, לצד החיים בתור הלום קרב, ניתן היה לראות בסרטו הבלתי נשכח של יואל שרון, תושב באר שבע בעצמו, אשר נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים, ומאז דואג להנציח את זיכרון המלחמה והשלכותיה דרך הטלוויזיה והסרטים. שרון, אשר גדל יחד עם שלמה בבית ספר "בארי", ביסס את תסריט הסרט על חייו של שלמה ואת האירועים שחווה לאחר המלחמה לקח, ושכתב לכדי סרט בלתי נשכח. הסרט – "בצילו של הלם קרב", יצא בשנת 1988 בכיכובם של דן תורג'מן וענת עצמון, ומציג את התמודדותו של מיכה, חייל הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, ואת הנחמה שהוא מוצא דרך הצילום. אז הטיסנים הוחלפו במצלמות, ושלמה יערי הוחלף בדן תורג'מן, אבל המסר היה חד וברור – יש כאן בישראל אוכלוסייה שלמה שצריכה לקבל התייחסות מיוחדת וקפדנית. אוכלוסייה שחזרה אולי ללא פגע פיזי, אך עם צלקת נפשית אדירה, וההתעלמות הממסדית ממנה לא תעלים אותה מעל פני האדמה ויש לטפל בה ביתר תשומת לב.
שלמה יצא לפנסיה בשנת 2001, ומאז הוא חי ברמות יחד עם אשתו אידה. אחרי שנים רבות של קבלת תרופות הרגעה ולקיחת כדורי שינה, החל לקבל יערי מרשם לקנאביס רפואי, שעוזר לו באופן יוצא דופן, ונותן לו קצת מנוחה מהמחשבות הבלתי פוסקות והמתח הנפשי הקיצוני. אז אולי את יום ההולדת הקרוב שלמה יערי לא יחגוג, אך לבטח את החיים הוא כן יחגוג. לפחות עד כמה שאפשר.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
