ראיון מיוחד עם בנו של אריה שיף - "אבא הוא הסלע של המשפחה"

את הסיפור, כפי שמובא לנו כאן באופן מורחב, יספר לא אחר מבנו של אריה – בן שיף (35). מי שהיה שם לצידו במשך כל השנה, ועמד בפני כל מיקרופון ומצלמה וקרא לחפות אביו. הוא מספר לבאר שבע נט לראשונה על השנה הקשה שעברה עליהם, על אירועי אותו ערב, כיצד השפיע המקרה על גיבוש המשפחה, וגם טוען בנחישות – "מי שקורא למקרה הזה 'יהודים נגד בדואים', חוטא בגזענות".

אתה יכול להחזיר אותי לרגע שבו קרה האירוע?

"זה היה לפני שנה פחות חצי חודש. בעקבות שיפוצים שנעשו בביתם, נאלצו לישון הוריי בתוך קרוואן שהיה מחובר לג'יפ. הקרוואן עצמו מוקם ממש מחוץ לשטח הבית, באמצע הרחוב. אבא שלי הלך לישון כמה דקות לפני חצות, כי הוא היה צריך לקום ליום לימודים עיוני, כחלק מקורס שהוא לקח ל"הכרת ארץ ישראל". לקראת השעה 12 בלילה, אמא שלי שמעה את זכוכיות הרכב מתנפצות. אבא שלי הציץ מהחלון וראה התרחשות מחוץ לקרוואן".

הרגעים בהם הבחין אריה בפורצים, והחל לצאת מדלת הקרוואן, הם הרגעים שישנו את חייו לנצח. בן – " הוא יצא החוצה וזיהה כמה רעולי פנים, כשאחד מהם בתוך האוטו שלו ואחד ברכב מילוט, ועוד אחד מחוץ לרכב המילוט. מיד הוא החל לצעוק 'עצור עצור'. הפורץ היה בתוך האוטו, ושחרר את בלם היד. ולצערנו המר, כדור אחד של אבא גרם למותו".

שיף טוען, כי לאביו היו שתי ברירות – לברוח או להילחם. בפעם הזאת, בחר שיף האב לא לקחת סיכונים מיותרים – " הוא ממש הרגיש שהוא בתוך מלחמה, ושהוא צריך להתגונן. אז הוא יצא באמצע הלילה יחף, ובתחתונים. אנשים לא יודעים, אבל אבא שלי מוגדר נכה, והחליפו לו שני מפרקי ירך. אמרו עליו אחרי זה שבסרטונים הוא היה נראה אדיש. לא, ככה אבא שלי פשוט הולך, בתור מישהו בן 70 פלוס, שחווה כבר מספר ניתוחים והחלפות של איברים".

עוד עניין מאד חשוב להבנת הנושא הוא המיקום. במשפט עצמו, ובשיחה עימו, טענו משפחת שיף ועורכי דינה בתוקף, כי לולא היה ישן בביתו, לא היה נוקט אריה בפעולה כה ישירה – "צריך להבין שקרוואן זה חתיכת פלסטיק. זה לא כמו נניח שהוא היה נמצא בתוך הבית וקורה משהו ברחוב. באותו הערב הוא היה ממש חלק מהסיטואציה, וזה היה מאיים מאד מבחינתו. אני בטוח שאם הוא היה ישן בבית הוא לא היה פועל, אבל שם זה היה מצב של הילחם או ברח". מה גם, ממשיך בן – "שבאותם רגעים, אבא שלי התקשר לכוחות המשטרה וניסה להדריך אותם להגיע למקום האירוע. בנוסף לכך, כשהם הגיעו הוא כיוון את צוות השוטרים ישר למצלמות, כי הוא האמין בכל ליבו שהפעולה שלו הייתה הגנה עצמית. הוא באמת חשב שהמשטרה תעזור לו בשיא תמימותו".

יודעים מה היה בידו של הפורץ שנהרג?

"לעולם לא נדע מה היה בידו, כי המשטרה לא מצאה את שאר החשודים. אבל אני בטוח שהם היו חמושים, ולא באגרופים נאמר כך. אני בטוח גם, שאם היו מוצאים את כלי הנשק, כל המשפט הזה היה נמנע מראש".  

ואיפה אתה היית בזמן כל ההתרחשות?

"האמת, שאני הייתי בכלל במיטה שלי. הלכתי לישון בשעה 11 וחצי, והפלאפון שלי היה במטבח על שקט. ובבוקר כשהתעוררתי, ראיתי מאות הודעות. ומיד התקשרתי לעורך דין, שסיפר לי מה שקרה, ומשם התחלנו את כל התהליך".

אותו תהליך עליו מדבר שיף, מהווה את אחד מהקמפיינים התקשורתיים הגדולים, שנראו בדרום בשנים האחרונות. כמה מאות אלפי שקלים גויסו למען המאבק של אביו, בין אם בידי תרומות פרטיות, או על ידי קמפיין מימון המונים אינטרנטי. כך או כך, בימים שלאחר האירוע, החלו משפחת שיף לקחת צעדים דרסטיים בחייהם, והכל למען מטרה אחת – להשיג לאביהם האהוב את הטיפול המשפטי הטוב ביותר. וזה אומר גם כמובן, לקחת את הטובים ביותר למשימה.

מאיפה בכלל מתחילים, מה הצעדים הראשונים שעשיתם?

"אני יכול לומר לך, שהדבר הראשון שאני עשיתי, היה להתפטר מהעבודה. ידעתי שבשביל שזה יצליח, אני צריך להיות שם 100 אחוז מהזמן. ולא רק אני. שתי אחיותיי (כשאחת מהן חיה בגואטמלה, וחזרה לארץ במיוחד), היו שם יום ולילה דאגו למה שצריך. כל ההליך הזה היה כל כך יקר. נאלצנו לשים פיקדונות מאד יקרים, ולהשיג עורכי דין, אזרחי ופלילי. והיה מובן לכולם שזה אבא שלנו, ובשבילו לא היינו חוסכים מעולם".

איך בחרתם את הייצוג המשפטי?

"כשהתחלנו להתעניין, כולם אמרנו לנו להשיג את העורך דין הכי טוב שאפשר. וכל מי שדיברנו איתו, אמר לנו ללכת רק לאחד - ששי גז, שאמרו שהוא הבן אדם שצריך להיות לידו. ובאמת אין לי מילים לתאר מה שהוא, יחד עם העורך דין עידן שני, עשו בשבילנו. הם עשו עבודה מדהימה לא רק כעורכי דין, אלא גם איתנו כבני אדם, והכל עם סבלנות אין קץ".

באותו הערב נלקח שיף לחקירה והושם במעצר. הארכת מעצר ראשונה, שנייה ושלישית, והביקורים בבית המשפט החלו להוות עבור משפחת שיף מעין הרגל, ולא מהנה במיוחד.

ספר לי קצת על התהליך המשפטי. איך התמודדתם עם האינטראקציה היום יומית בתוך אולם המשפטים?

"בסופו של דבר, בית המשפט זה לא מקום סימפטי בכלל. שם הרגש והמחשבה רחוקים מהנעשה, ומה שרלוונטי זה מה שנכתב בספרי החוקים. המקום עצמו, פועל בצורה שמי שלא חלק מזה יכול להירתע מאד. הייתה מעין מערכת יחסים מוזרה עם התובעים, שמצד אחד באו אלינו לא פעם ללחוץ לאבא שלי את היד, וכן הראו אנושיות. אך במקביל לכך, נלחמו בשיניים להגיש כתב אישום נגד אותו אדם על רצח".

איך אבא שלך התמודד עם זה?

"אבא שלי אמר מהרגע הראשון, כשפגשתי אותו בבית המשפט – "הכול יהיה בסדר". וזה כל כך אופייני לו. הוא תמיד היה הסלע של המשפחה, שעברה לא מעט משברים. אבא שלי לא ליקק דבש בחייו ותמיד הוא ניסע להרגיע ולדאוג לשים אותנו קודם. אז כשאתה יושב בדיון, ורואה אותו מובל באזיקים, ושומע מהפרקליטים, שכמובן ברור שהם לא אנשים רעים ורק עושים את עבודתם, אבל אתה שומע אותם בונים איזה דמות שהיא לא באמת אבא שלי, היה קשה מאד. גם לו. היה לו גם מאד קשה לראות איך המשטרה, שבה הוא התנדב 30 שנה, מתנהגת ככה. זה היה עינוי רציני מבחינתו".

בן מציין שמשפחתו ידע הרבה תלעות. במילותיו הוא מתייחס גם לעובדה כי הוא אח שכול, וכך גם הוריו כמובן. עופר שיף ז"ל, מצא את מותו באופן טראגי בגיל 23, זאת לאחר תאונת דרכים בה התנגש ברכב עם הקטנוע עליו רכב. מאז מותו של בנו, הקים אריה בערד את אחד מהמיזמים החשובים שיש לעיר להציע – "האוהל של עופר". זהו שמו של בית האירוח למטיילי שביל ישראל, אותו הקימו אריה ואשתו לאה, כאות זיכרון לבנם שהלך לעולמו בשנת 1997.

אתה חושב שהמקרה של אבא שלך, גיבש את המשפחה שלכם באיזשהו אופן?

"תראה, כשאח שלי נהרג, הייתה תקופה שכל אחד מאיתנו קצת הלך לפינה שלו. אבל עם השנים, וכשהחלו להגיע הנכדות לעולם (6), הבנו שאין זמן להתעסק בשטויות ואנחנו צריכים להיות שם אחד בשביל השני. ואני מאמין שאותם רגעים, גם עזרו לנו בדיעבד לעבור את השנה הזאת. לא ביקשנו את כל זה, אבל ברגע שזה הגיע לפתחנו ידענו שצריכים להתאחד בשביל זה".

האם לדעתך, המקרה של אבא שלך צריך להדאיג את אזרחי ישראל בכלל, והדרום בפרט?

"ברור, לגמרי. זאת הסיבה שהמקרה של אבא שלי הפך לכזה אקטואלי, שסחף את כולם. כל אחד יכול למצוא את עצמו ככה באמצע הלילה מותקף, וכל אחד יכול להיות במצב שרק הוא יחליט מה עליו לעשות. אני באמת מאמין, שבסופו של דבר האחריות באירוע היא של העבריין, שיזם את האירוע. האזרח הפשוט, שעסוק בלהתגונן, לא צריך לחשב בראש מה הסיכונים במעשים שלו. הוא אמור קודם כל להגן על עצמו. אני מקווה שאנשים יבינו שמה שקרה עם שי דרומי בזמנו, וגם עם אבא שלי עכשיו, זהו דבר שיכול לקרות לכל אחד".

לדעתך צריך להיות שינוי חוקתי בנושא? זה משהו שמעניין אתכם לקדם?

"הגשנו כבר תיקון לחוק "דרומי", שכרגע אומר בפשטות כי – "אדם לא ישא באחריות פלילית במידה והוא מגן על עצמו בתוך נכס, בית מגורים, בית עסק או שטח חקלאי מגודר". וזה נהדר אם אתה חקלאי, ויש לך מאות דונמים. אבל אנחנו אנשי העיר, שחונים את האוטו ליד הבית שלנו. אז רצינו בעקבות המקרה של אבא שלי, להוסיף לחוק גם את המילה 'רכב'. לטעמי, הזכות לביטחון היא ערך עליון, שלא פחות חשוב מערך הקניין וערך לחיי אדם. ובמידה והמדינה לא מסוגלת לשמר זאת, אז זוהי זכות האזרח לדרוש את הביטחון האישי שלו".

אתה מרגיש שהייתה תמיכה באבא שלך, מצד הציבור, והתקשורת?

"למעשה, אני נתקלתי במעט מאד אנשים שהתנגדו למעשים של אבא, כי רבים גם ראו את עצמם בסיטואציה. ואני חייב לומר לך, שמאד הפריע לי שהיו כאלה ששייכו את הפעולה של אבא שלי למקום גזעני. אני אומר פה חד וחלק, לא היה פה מעולם עניין של 'בדואים נגד יהודים', ומי שקרה לזה כך חוטא בגזענות. כי יש גם תושבים בדואים שפנו לאבא שלי, ואמרו לו בפניו שהם תומכים בו. כי בסופו של דבר, יש פה עניין של פורעי חוק שמפרים את השלווה, ובגלל זה הקונצנזוס היה די רחב לגבי זה".

לפני כשבוע, גזר בית המשפט המחוזי בבאר שבע, 9 חודשי עבודות שירות על שיף, שהורשע בהמתה בקלות דעת. בהקראת גזר דינו, אמרה נשיאת בית המשפט - "הנאשם נגרר לאירוע שלא יזם ולא תכנן, האם סביר לצפות ממנו להתעלם מהסכנה שחש?". ונשאלת השאלה מה יקרה הלאה בחייו של אריה שיף? ובכן, מבחינת בן, התשובה לכך ברורה – "אבא שלי יעביר את החודשים הקרובים בעבודות שירות, במקביל לשאר הדברים שהוא עושה ולא במקום. ואיך שאני מכיר אותו, אני בטוח הוא ימשיך להתנדב איפה שהשב"ס יקצה לו גם אחרי סופן של תשעת החודשים".