"אבא שלי גיבור תרבות, חד משמעית אני אומר זאת" - ראיון עם אורן סמדג'ה על מפעל חייו של אביו מוריס

מוריס סמדג'ה, כמאמן וכדמות מובילה בעיר, דאג במשך שנים שאף ילד לא יישאר בצד. על פי יוסי ביטון, אחד ממאות תלמידיו של מוריס, הייתה לו גישה מאד שונה לחינוך בזמנו – "הוא דאג שגם אלה שהיו דחויים חברתית יהיו חלק מהקבוצה. הוא הקדים את זמנו לגמרי, בראיה שלו, ובהשקפת העולם שלו לגבי היחס לחניכים שלו". כששאלתי בתחילת הריאיון את יוסי האם יסכים להתראיין ולדבר על מוריס, תשובתו המיידית הייתה – "בשביל מוריס הכל, תמיד ובכל זמן, עד סוף החיים שלי". אז מה יש במוריס סמדג'ה, שלפני כחודש חגג יום הולדת 89, לא פחות, שכל כך הרבה תושבי באר שבע מוקירים ואוהבים?.

לצורך כך נפגשנו גם עם בנו, אורן סמדג'ה - אחד הספורטאים הגדולים בתולדות ישראל, מדליסט אולימפי פורץ דרך. בראיון לבאר שבע נט, שמענו ממנו מה עשה אביו למען העיר באר שבע, ולמען הספורט בארץ בכלל – "הג'ודו מבחינת אבא שלי וגם מבחינתי, זאת דרך חיים", על תחילת הדרך במתנ"ס בשכונה ד' – "אין אחד בעיר שלא הגיע אליו בשביל להתאמן ולהיות חלק", וכמובן על המילים הראשונות לאחר הזכייה במדליה ההיא, אי שם בברצלונה בשנת 1992.

מה כל כך מיוחד באבא שלך לדעתך?

"מה שמדהים, קודם כל הוא שאבא היה בכלל קבלן בסולל בונה, ועם הזמן התחביב שלו הפך להיות מקצוע. וכשהוא נכנס יותר לעניינים, כך גם הייתה לו דרך להשפיע, למרות שמלכתחילה זאת הייתה הכוונה ממילא. מה שהניע את אבא שלי היה לקדם את הבני נוער בבאר שבע, שרבים מהם למען האמת, בלעדיו, היו הופכים לנוער שוליים ומדרדרים לחיים מאד לא טובים. אז הוא פתח את המועדון בשכונה ד', ודרך המרכז הזה אין אחד בעיר שלא הגיע אליו – מכל מקום, משכונות המצוקה ועד תושבי האיזורים היותר נחשבים כמו עומר וכד'.

אתה חושב שיש מספיק הכרה בפועלו של אביך?

"אבא שלי גיבור תרבות, חד משמעית אני אומר זאת. ואם ההגדרה לגיבור היא – "אנשים שהשאירו חותם והשפיעו על הרבה אנשים", אז אבא שלי משאיר פה מורשת לא קטנה, בהחלט".

איך היה להתאמן אצלו?

"הוא זה שנטע בי את החלום להיות מדליסט אולימפי, הוא גם האמין בי יותר מכל אחד אחר. תראה, הג'ודו מבחינת אבא שלי וגם מבחינתי, זאת דרך חיים".

מה הוא אמר לך כשזכית במדליה באולימפיאדה בברצלונה?

הוא אמר – "למה רק מדליית ארד?". זה משפט שממש ממחיש את האופי של אבא שלי – הבלתי מתפשר, שנלחם כל הזמן להגיע להישגים ולהצלחות. הוא היה ממש גאה בי בזמנו, הוא מאד שמח בהצלחה שלי, בכלל – לאורך כל הקריירה שלי, הוא זה שהיה שם לצידי, ואני יודע שגם היום הוא גאה מאד. לא רק בי, אלא בכל הענף".מה שהתחיל כפרויקט לפתח את השיטה ואת הענף, הפך עם הזמן למפעל חיים, שמאגד תחתיו מאות ספורטאים, אשר רבים מהם גם זכו באליפויות אירופה וישראל, עד כדי כך שלתקופות רבות מועדון "הפועל" באר שבע בג'ודו היה בין המצליחים, אם לא המצליח ביותר בישראל. ובכלל, נראה שכל מי שחזק ומשפיע בענף עבר אצל מוריס בזמנו – בין אם זה אורן עצמו כמובן, ועד מנכ"ל איגוד הג'ודו הנוכחי – משה פונטי, אשר היו מבין חניכיו של מוריס, וגדלו תחתיו כאן בבאר שבע.

יצחק שטרית, מגדולי הג'ודאים בישראל, ומאמן עד היום בבאר שבע אמר על מוריס – "בשבילי מוריס, מורה ומחנך שעיצב את דרכי בחיים. את מוריס הכרתי בשנות השישים ,כשהגיע כעולה חדש למועדון נוער בשכונה ב', בבאר שבע. אני הייתי בן 9. הוא רצה ללמד ג'ודו במועדון, אבל הילדים לא כל כך רצו ללמוד, בגלל ניסיון קודם עם מדריכים שבאו לפניו. אותם ילדים ברחו בגלל האלימות שהייתה בחוג, וכשהגיע מוריס, הוא הסביר לנו שזה ספורט יפני וזה ללא אלימות ועם יחס של כבוד אחד לשני. הייתי אלוף ישראל מספר פעמים, ואני עוסק בתחום הג'ודו, כמאמן, שופט ופעיל באיגוד הג'ודו. כיום אני בן 74, ואני חייב לו את כל מה שאני יודע. יש למוריס חלק גדול ומכובד, בכל ההישגים שראינו בתחום".

אברהם חלפי, גם הוא תושב באר שבע, ואחד מחניכיו של מוריס בעבר, וגם כמובן מאמן ג'ודו סיפר לבאר שבע נט מה מוריס היה בשבילו ובשביל שאר ילדי באר שבע – "זכיתי ללמוד אצל אחד המאמנים הטובים בארץ. מוריס הוא מורי ורבי. הוא היה מאמן קשוח, שאימן אותנו ביד חזקה, כדי להצליח. מוריס היה מגיע לכל ג'ודאי הביתה לאסוף אותנו לתחרויות. היו לו שיטות עבודה מיוחדות - בתחרויות היה מעמיד לנו תנאי לנצח בכל מחיר, ידע ללטף וגם להעמיד אותנו במקום. מוריס היה בשבילנו גם מאמן ג'ודו גם אבא וגם חבר. גם בזמן הפסד ידע לנחם ולתת כוח להמשיך ולא להישבר".

מעבר להתערבות המקצועית, מסופר רבות על מוריס ככזה עם אינטיליגנציה רגשית גבוהה, שיודע גם לחבק ולנחם כשצריך. כך סיפרה יעל וקנין, אחת מתלמידותיו של מוריס - "את מוריס הכרתי ב-1980, כשאחי למד אצלו, רק באתי לבקר את אחי והתאהבתי בגו'דו. נקשרתי במהירות למוריס והוא היווה בשבילי ממש דמות אב. שאמא שלי נפטרה, מוריס החזיק אותי מבחינה נפשית ולא היה נותן לי להרים ידיים. הוא הקפיד מאוד על שגרת היום יום שלי, ועד היום אני נושאת איתי דברים שמוריס לימד אותי כדרך חיים, מה שעוזר לי לעבור כל מכשול".

כעת, לאחר שכבר זכה לתואר יקיר העיר באר שבע, נותרה רק ההכרה הארצית לפועלו של מוריס סמדג'ה. ככזה שדאג למחייתם של מאות מתושבי העיר והסביבה, ופיתח כמה דורות של ספורטאים ואנשי מלח הארץ, הגיע הזמן של מדינת ישראל לדאוג לגיבורי התרבות שלה, וזאת על מנת שפועלם לא יישכח, או כמו שאומר אורן סמדג'ה – "בדורות הבאים, בשביל שגיבורי הילדות לא יהיו כוכבי ריאליטי, צריך לחשוף את פועלם של אנשים כמו אבא שלי, ורבים וטובים אחרים, שהנחילו פה ערכי חינוך ותרבות".