סיפור גבורה מדהים: דולב ביטון הציל את חבריו והתחבא במקפיא במשך שעות

12 שעות של אימה עברו על דולב ביטון וחבריו עד שחולצו על ידי יחידת עוקץ בשבת השחורה, ובכך ניצלו חייהם. כשהוא פצוע ברגלו מרסיס וריאותיו נפגעו משאיפת עשן, אבק שריפה ופיח, ובזמן מנוחה בביתו החדש בשנה האחרונה - בית החייל - מספר לנו דולב את סיפור חייו בעודו מנסה לעכל שכל מה שעבר לאחרונה, אכן קרה במציאות.

נחזור להתחלה. חמש לפנות בוקר. שבת השחורה. בבסיס סמוך לנחל עוז שספג את מכת האש הראשונה, בזמן שדולב עלה למוצב לצורך סיור שגרתי וטיפול לרכב ממוגן שלא היה כשיר לנסיעה, הוא הזעיק צוות חימוש שיבואו לעזור בטיפול בתקלה.

06:28 – אחרי שדולב מבחין בטיל שעף בשמיים מכיוון עזה לשטח ישראל ולאחריו אין ספור אחרים, הוא הסתתר ביחד עם חבריו כדי שהטילים לא יפגעו בהם, וביקש מכולם לקחת ציוד ולברוח למיגונית הקרובה.

שתף אותנו על הרגעים הראשונים שהבנתם שמשהו לא כשורה

"עברנו למיגונית שהייתה בעצם חדר האוכל של הבסיס. קיבלנו בקשר מידע לגביי חדירה של מחבלים לשטח ישראל שעושים דרכם לחלק מהבסיסים. באותו רגע לא עכלנו את הסיטואציה של מה יקרה. אני הייתי על ציוד מלא, חלק מחבריי הלכו להביא את הציוד מהחדרים ואחד הקצינים של גולני בא ואמר לנו תקשיבו, בשביל זה התגייסתם  - אתם קמים ונלחמים עד הרגע האחרון".

מה עבר לך בראש באותו רגע?

"אני מלא מוטיבציה. אמרתי לעצמי כל עוד נשארה לי אצבע אני לוחץ על ההדק וממשיך להגן על החברים שלי. כל עוד שתי הידיים שלי לא התנתקו מהגוף אני מציל חברים. שמענו בום ומלא זיקוקים, רימונים מתפוצצים ויריות באוויר. כל מי שהיה עם ציוד מלא יצא לכיוון המחבלים כדי לחסל אותם. תפסנו עמדות, חלק מהחברים הצטברו בחדר האוכל ומנעו מהמחבלים להיכנס. ככה עד שעה 10:05 ירינו במחבלים כי הם כבר נכנסו לבסיס. הצלחתי לחסל אחד. פעם ראשונה שאני הורג מישהו".

איך התחושה?

"בצבא מלמדים אותנו בהכרה איך להציל אנשים, מרגילים איך לירות במטרה ולהילחם. ליהודים יש לב טוב, לא כמו של הטרוריסטים שרק רוצים להרוג אותנו. הם יגידו בגאווה לאמא שלהם כמה יהודים הם הצליחו להרוג ואנחנו נגיד להורים שלנו כמה הצלנו, זה ההבדל. לירות במחבל זו המטרה, אבל זו לא תחושה כיפית. לא רצינו להגיע למצב כזה כי יש לנו לב יהודי טוב שבמהות שלנו אנחנו לא רוצחים. כן רוצים להציל משפחות, חברים, חיילים ואת המדינה שלנו. עשינו כל מה שיכולנו שהמחבלים לא יגיעו לבתים של המשפחות. לימדו אותנו בצבא סימולציות איך לירות במטרה ולחסל מחבלים, אבל במציאות זה שונה".

ספר לי מה קרה בזמן שהסתתרתם בחדר האוכל

"המחבלים זרקו לנו מלא רימונים, הכל עלה באוויר ועשרה חברים שלי נהרגו. את חלקם ראיתי ועל חלקם רק שמעתי וזה כאב נוראי. היינו בדממה גם כשזרקו עלינו רימונים כדי שנוכל לפגוע בהם וברגע שניסו להיכנס, מנענו את הכניסה שלהם".

דולב: "אחד החיילים מחטיבה 7 אמר לנו שהוא מכניס שלושה פצועים על אלונקה לחדר כדי שנטפל בהם. מגיע הפצוע הראשון ואני ישר פותח לו נתיב אוויר, צועק לו 'אל תיעלם לי', 'אתה חזק' ותוך כדי שומעים מלא יריות מבחוץ. הכניסו חייל הרוג וביקשו שלא נסתכל אלא על הדלת בלבד. אחרי כמה דקות בישרו לי שחבר שלי נהרג, איתמר כהן שמו. אני נכנס ללחץ ומבין שזה לא הזמן לבכות ונבכה אחר כך, זה הזמן להילחם על החיים של כולנו".

איך נלחמתם על החיים?

"ידענו שאנחנו צריכים לפנות את כל הפצועים על אלונקות עם הרכבים המוגנים, גם בזמן שהמחבלים מסתערים מבחוץ ומתבצרים בכל פינה. היינו מניחים את הפצועים מתחת לשולחנות רק כדי שלא יפגעו עוד ויהיו מוגנים. פתאום נזרק רימון לתוך חדר האוכל, אנחנו צועקים רימון רימון, תפסתי שולחן והעפתי אותו לכיוון החברים שלי כדי שנתפוס מחסה. שלוש שניות ובום הרימון מתפוצץ. הרגליים שלי חטפו רסיסים, צעקתי אני פצוע, אבל ידעתי שאין זמן לטפל בי כי מחבלים נכנסו לתוך המיגונית והבינו שאנחנו שם. שמתי את הנשק למעלה והתחלתי לירות לכיוון הדלת כניסה. הצלחנו לחסל אותם עד שהם פיצצו את הדלת והיינו חשופים".

כל זה ואתם לבד בעצם

"היינו חייבים תגבורת. צעקנו בקשר שיבואו לעזור והבנו את הבעייתיות להגיע, כי היו עשרות מחבלים בחוץ. המחבלים זרקו רימון עם גז שכמעט חנק אותנו. שמנו מטלית באף והתחלנו לירות לכיוון הדלת עד שנגמרה התחמושת. לקחנו תחמושת מהפצועים ומחיילים הרוגים כי לא הייתה ברירה והיינו חייבים להמשיך לירות. הרגשנו כאילו אנחנו נשרפים, היה ריח חזק של פיח, התחלנו לשפוך מים אחד על השני ומלא התעלפו. רצינו לצאת כי הכל היה מרגיש בוער, כוויות חום בגוף והיה פחד שכולם יתעלפו ויאבדו נשימה".

איך מצליחים לנשום?

"אני קמתי עם כל הכאב ברגל, כי עפתי מההדף. פשוט התחלתי לנוע שמאלה לכיוון הדלת בחדר האוכל ושם אני רואה שהמחבלים יורים בנו דרך המזגנים העליונים. לקחתי שני חברים כשאני לא רואה כלום בעיניים, הדלת בוערת, והתחלנו לבעוט בדלת גם שהרגליים כואבות. קלטנו שהמחבלים מחכים בדלת היציאה, ששם בעצם נהרגו לנו חברים. פשוט יצאנו, ראיתי איך השמיים שחורים ואת כמות המחבלים שמסביב שאותם חיסלנו. נתקלתי במחבל וחיסלתי גם אותו. כשהסתכלתי עליו חצי מת, ראיתי שהוא מסומם, לפי העיניים. נתתי לו עוד כדור והמשכנו לברוח עד שהגענו למקרר במטבח שגם אותו ריססו יריות".

כשדולב ראה את המקרר למולו, הוא לא חשב על הקור המקפיא, אלא על מנוסת החיים - המקום היחיד שממנו אפשר לחזור הביתה. הוא קרא לשני חבריו והכניס אותם לתוכו. "פשוט נכנסנו והיה לנו קר" נזכר דולב "אבל באותו רגע לא חושבים על הקור, זה לא מעניין אותנו, רק חשבנו איך להציל את כולנו ולחשוב על פתרון. אפילו הבאנו דליים של אורז כדי שאם יזרקו רימון זה יחזיר אותו. היה לנו טלפון נייד, אז התקשרנו למשטרה ולא קיבלנו מענה. רק חיכינו עד שתבוא עזרה".

מתי הגיעה העזרה?

"שמענו את חיל האוויר מפציץ את כל הבסיס, היו מלא בומים, מלא נפילות ואז שמענו קולות. לא הבנו אם שמענו קולות בעברית או ערבית, עד ששמענו קולות בקשר. התחלנו לצעוק מתוך המקרר 'צה"ל צה"ל'' עד שהחיילים גיבורי ישראל הוציאו אותנו משם. אחד הלוחמים החזיק אותי בשתי הידיים והוביל אותי. אני מסתכל ורואה שהכל נראה כמו סרט מלחמה קשה. חילצו אותנו משם אחרי 12 שעות של קרב. נכנסתי לרכב צבאי וחברים שלא ראיתי צעקו לי דולב אתה חי, אתה חי. זו הייתה שמחה. משם כבר פינו אותנו לבית חולים סורוקה".

דולב היה מאושפז למשך שלושה ימים. רק שם הוא התחיל להבין מה עבר עליו ופירט לעצמו את רגעי ההישרדות והפחד. שם הוא הצליח לראשונה לבכות ולפרוק הכל. "באותו רגע זה היה רק בכי" משתף מהלב "לא עיכלתי שאני בכלל בבית חולים וניסיתי להבין איך הגעתי לפה. מסתכל על התמונות של החברים שלי ואני נחנק, רק לפני כמה ימים היינו יחד ועכשיו הם לא בחיים. המפקדים שלי באו וחיבקו אותי. סגל המפקדים כמו דודי דדון, עדן סוסן, מוחמד עואדי, דימה, ואדים, ובר ואורי טלמצקי. המפקד ששלי גם מבקר אותי בבית החייל. כולם חיבקו ותמכו ואני כבר מחכה לחזור אליהם להמשיך לתת את כל כולי, לשרת את המדינה ולהילחם. שידעו שאני לא נשברתי ואנחנו נקום ונמשיך להילחם".

איך החיים בבית החייל?

"יש לי חברים, משפחה וזה הבית שלי בעצם. אני עדיין בחופשת מחלה כי נפצעתי, עושה פיזיותרפיה, הולך לקב"ן, כי בכל זאת חטפתי נוק אאוט. הצבא מאוד עוזר נפשי ופיזי".

על מה אתה כועס?

"קצת מאוכזב מזה שנלחמנו עם עצמנו. ביקשנו עזרה וחילוץ מההתחלה, ולא היה מי שמגיע. הגדר של הבסיס הייתה מתוחזקת, אם כלב היה נוגע בה כל הכוחות היו מוקפצים ומגיעים עם רכב ממוגן, אז איך לא ראו כלום? אשכרה לא ידענו מה קורה ומזל שלא נחטפנו והצלחנו להילחם נגדם".

מה עוזר לך להתחזק?

"מאמין בקב"ה. כבר באותה שבת שחורה אמרתי באותו אירוע השם שומר, תן לנו כוח להמשיך ותן לי להציל את החברים שלי. אם היינו יוצאים מדלת יציאה המחבלים שחיכו לנו  עם נשק שלוף, היו מצליחים לירות בנו. למה בחרנו בדלת כניסה? זה מזל ששם לא היו מחבלים".

מה החלום שלך?

"שהחברים שלי שנרצחו יחזרו אליי. החלום שלי בעתיד זה להתגייס למשטרה ולהמשיך להגן על מדינת ישראל. להמשיך לתת את המענה  לאזרחים ולהחזיר את השקט למדינת ישראל".