סיפורה המרגש של תושבת אופקים ששרדה בנס וילדה הלילה בת בסורוקה, ללא בעלה שנפצע

אחריי לא מעט סיפורי זוועה עצובים אליהם נחשפנו בימים האחרונים, נדמה כי ישנם גם סיפורים משמחים. סיפור אחד כזה הינו סיפורה של שרון, שהצליחה לשרוד בנס את המתקפות המזוויעות בדרום, בעודה מסתתרת במקלט ושומעת את קולות המחבלים, וללדת הלילה בת בסורוקה. זהו סיפורה כפי שמסופר על ידה.

"שבת בבוקר, מתעוררת לאזעקה בשעה 6:30. רצה עם הילד לחדר המדרגות ושומעת את היירוטים ויריות. בהתחלה לא הבנתי, חשבתי שאני הוזה. עלינו לבית, התקשרתי לבעלי, חובש במד"א שהיה לקראת סיום משמרת לילה ואני מספרת לו שיש קולות ירי ליד הבית בנוסף לאזעקות והוא עונה לי שבמד"א לא מכירים דיווח על יריות. מסיימת את השיחה, שומעת אזעקה נוספת עם יירוטים, הבית רעד. החלטתי ללכת למקלט הציבורי, שם פגשתי את כל השכנים ו התעדכנתי על המתרחש – שיש כנראה חדירת מחבלים, יש יריות מעבר לכביש בפארק הילדים שהבן שלי משחק שם מידי יום!".

"6:45 – מתקשרת מהר לבעלי, לומר לו שיישאר בתחנה, הוא לא עונה לשיחות במשך כשעה. כבר התחלתי לדאוג ודיברתי עם מנהל התחנה במד"א אופקים, גם הוא לא ענה לי. שלחתי לו הודעה, ראיתי שקרא את ההודעה ולא ענה לי. הבנתי שמשהו קורה! בינתיים במקלט מתעדכנים בטלגרם על הזוועות המתרחשות בחוץ, השכנים הנמצאים במקלט נאבקים וסוגרים בחוזקה את דלת המקלט כדי לא לאפשר למחבלים להיכנס למקלט בו אנו נמצאים. היינו שם במשך 3 שעות שבמהלכן שומעים כל הזמן אזעקות, קולות ירי וצעקות בערבית "אללה הוא אכבר", "יהודים תמותו" ואנחנו עם ילדים קטנים שם. נתנו לילדים את הטלפונים כדי להעסיק אותם, על מנת שיישמר השקט ולא יבואו אלינו. בלי אוכל, בלי מים, בלי שירותים, 10 אנשים ו-3 כיסאות".

"לאחר כ-3 שעות קיבלנו הודעה כוזבת שאפשר לצאת מהמקלט. יצאנו, עלינו לבית והבנתי שאני עדיין שומעת יריות. לא חזרתי למקלט, נעלתי אותנו בבית. מנהל התחנה התקשר אלי וסיפר לי שבעלי נפצע "בקטנה", שהוא יהיה בסדר, שטיפלו בו והוא יחיה. רציתי לדבר איתו אבל המפקד אמר לי שבעלי לא בהכרה. מיד התחלתי לבכות, השתדלתי לא ליד הילד. הסברתי לבן שלי שאבא קיבל מכה חזקה ברגל וצריך להיות בבית החולים".

"מאז הסתגרנו בבית עד יום שני אחרי הצהריים, שהתחילו צירים והפחתה בתנועות עובר. נסענו לסורוקה, קודם למיון כדי לבקר את בעלי במחלקה האורתופדית. הוא עם פצע ירי קשה ברגל ורסיסים בפנים. רציתי לראות שהוא בסדר. משם הלכתי למיון יולדות והתקבלתי לחדר לידה, שם פגשתי את הילה אזולאי המיילדת שקיבלה אותי בחיוך, ברוגע. הרגשתי שיש לי על מי לסמוך. נתנה לי תחושה שאני מסוגלת לעשות את זה בלי חשש, כי כל כך פחדתי ללדת בלי בעלי. אמא שלי ליוותה אותי. הרגשתי כאילו הילה ידעה בדיוק איך הלידה תתרחש, היא כיוונה אותי על מנת לקדם את הלידה. ילדתי בת מתוקה בשעה 5:00 במשקל 4.360 ק"ג, ללא תפרים, עם שמחה גדולה מהולה ברגשות מעורבים של הטראומה שחווינו והדאגה לבעלי שמאושפז ולבן שלי שנשאר עם סבתא".