לראשונה הוגשו ארבעה כתבי אישום נגד הורים, אשר חיתנו את בנותיהן הקטינות

חוק גיל הנישואין מ-1950 אוסר על קטינים וקטינות שלא מלאו להם 18 שנים להינשא, בלא היתר של ביהמ"ש לענייני משפחה שיינתן בנסיבות מיוחדות בלבד. החוק גם אוסר על הורים להשיא קטינים מתחת לגיל זה ואוסר על כל אדם לערוך נישואין כאלו או לסייע בעריכתם. על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, יש חשיבות באכיפת העבירה של נישואי קטינים, בשל הנזק הצפוי מהם לקטין או לקטינה, לילדיהם ולחיי המשפחה. כמו כן מצוין בהנחיה, כי העובדה שבאוכלוסיות מסוימות קיימת מסורת ממושכת של נישואי בוסר אין בה כדי לרכך את חומרת העבירה.

הנחיית פרקליט המדינה קובעת, כי הליכים פליליים יינקטו, בראש ובראשונה, כלפי מי שערך את הנישואין או סייע בעריכתם, זאת מאחר והמשיאים את בני הזוג, כך על פי ההנחיה, מאפשרים את קיום התופעה המזיקה של נישואי קטינים ותורמים תרומה מכרעת לביצוע העבירה, ומכאן שהרתעתם הכרחית לצורך מיגור התופעה.

לתופעה של נישואי קטינים השלכות שליליות רבות, ובכלל זאת, הקושי לייחס החלטה אוטונומית מצד הקטין להיקשר בברית הנישואין, קיומה של אפשרות לכך שהנישואין נועדו לשרת תכליות זרות, וכן הקושי הכרוך בהתמודדות הקטינים עם המחויבות והאחריות שבניהול משפחה וגידול ילדים בגיל צעיר. בעבר פסק ביהמ"ש העליון, כי "על החברה המאורגנת לשמור על הנערה, אשר, לעיתים קרובות, מטעמים קצרי טווח משלה ותחת לחץ הוריה, מבקשת להינשא והיא אינה בשלה לכך, לא מבחינה פיסית ולא מבחינה רגשית... גישה זו, המבקשת לקבוע גיל מינימום לנישואין, אינה מיוחדת לנו. היא מקובלת במרבית האומות בנות התרבות".

על פי כתבי האישום, הנאשמים אישרו את נישואיהן של בנותיהן שהיו בגיל של כ-17 שנים, לעיתים עם אדם המבוגר מהן בשנים רבות ועל סמך הסכמתם של ההורים, פנו בני הזוג לבית הדין השרעי ובית הדין השרעי אישרר את הנישואין. 

כתבי האישום הוגשו באמצעות עורכות הדין לאונורה מונטיליו סגל ונועה שוקר מפרקליטות מחוז דרום (פלילי).