כל יעדי המבצע הושגו במלואם, עתה נותר להגיע להסכם הפסקת אש

בתוך 30 שעות איבד הג'יהאד האיסלאמי את שני מפקדיו הבכירים ברצועה (מנסור כיהן בתפקיד כ־20 שנה, והיה מעורב במספר גדול של פיגועי טרור ושיגור רקטות לישראל).

אבל להצלחה המבצעית הנדירה הזאת יש גם צד שני. הג'יהאד האיסלאמי נותר כעת ללא מפקדים בכירים ברצועה, ומכאן גם בלי מי שיכולים לקבל החלטות משמעותיות. זה מתבטא, בין היתר, בהיעדר פיקוד ושליטה מסודרים על הלחימה, אבל גם בחוסר יכולת להחליט על סיומה. הבכיר היחיד שנותר בארגון הוא זיאד נחאלה, מנהיגו המדיני, שלא מגיע לרצועה אלא נע על הציר שבין דמשק לטהרן (שבה הוא ביקר בשבוע שעבר), אולם לא ברור עד כמה הוא משפיע באמת על פעילי השטח ברצועה, שנתונים כעת בצבת שבין חשש לחייהם לבין רצונם להמשיך בג'יהאד ולנקום את מות מפקדיהם.

לפיכך, נדרשת כעת ישראל למצוא דרכים יצירתיות להביא לסיומו של הסבב. אחד הרעיונות שעלו הוא להפסיק חד־צדדית את התקיפות, ולחדש אותן רק אם יימשך הירי מהרצועה.

מי שמובילה את המאמץ למצוא פתרונות היא מצרים (ולצידה קטאר ושליח האו"ם לאיזור), שבכירי מנגנוני המודיעין שלה נפגשו בסוף השבוע עם משלחת של הג'יהאד האיסלאמי שהגיעה לקהיר, אך טרם השיגו עימם הסכמות.

המצרים מפעילים לחץ על החמאס, שיאכוף את מרותו ברצועה וימנע בכוח את המשך הירי. נראה שחמאס מעוניין בכך, לנוכח הפגיעה הקשה בתושבי הרצועה ובכלכלתה.

כחלק מההסלמה מונעת ישראל את יציאתם של כ־15 אלף פועלים לעבודה מדי יום, ומגבילה את אזורי הדיג ומונעת מעבר סחורות לעזה. כל אלה מייצרים לחץ על האוכלוסייה, שמצידה מייצרת לחץ על הריבון – החמאס – בדרישה להשיב את השקט והשגרה.

בישראל מקווים שניתן יהיה להשיג רגיעה בתוך יממות בודדות, בעיקר משום שיעדי המבצע כבר הושגו כאמור, ומחיר הטעות עלול לגבור מעתה והלאה על כל הצלחה שתושג. עד אז, צריכה ישראל להמשיך ולשמר הגנה חזקה בעוטף וגם בעומק השטח, ולהמשיך להקפיד על פגיעה מדויקת בפעילי טרור והימנעות ככל הניתן מפגיעה בבלתי מעורבים.