"זה לא היה רגע הירואי, זה אינסטינקט": לוחם הלוט"ר שקפץ על מטען והציל את חברו - משחזר לראשונה

לכל אחד מאיתנו יוצא לבצע החלטות חשובות, חלקן אפילו גורליות. אך בשדה הקרב, כמו בשדה הקרב, כל צעד או פעולה יכולים להיות קריטיים ואפילו להכריע בין חיים ומוות. בסיפורו של רס"ל א', לוחם לוט"ר בחטיבת המרום, זה קרה לפני כחודשיים וחצי בפעילות מבצעית בטולכרם.

"ביצענו כבר שני מעצרים באותו הלילה", משחזר רס"ל א', "ומיד הוקפצנו למשימה נוספת. הרמנו את הרחפנים והתקדמנו לעבר סמטה צפופה, ופתאום - המד"ר שלנו זיהה מחבל". מהרגע הזה הכול קרה מהר, האדרנלין והלחץ היו בשמיים, והידיעה שהשניות האלו עלולות לשנות הכול אפפה את האוויר. כשרס"ל א' מגולל את האירוע, הזיכרון טרי בראשו, ממש כאילו התרחש עכשיו: "המד"ר התחיל לירות על המחבל, הוא בחזרה השליך עלינו מטען וכולנו התמקמנו כדי להתגונן, והזהרנו את הכוח". 

אחד מחבריו לצוות, רס"ן (במיל') א', לא שמע את ההכרזה ונשאר במקום. "כולנו קפצנו אחורה", מסביר רס"ל א', "כששמתי לב שיש מישהו שלא זז מיד רצתי להזהיר אותו. בזמן שמשכתי אותו אחורה שמעתי את הפיצוץ, ואז סובבתי את א'". 

ההחלטה הזו, בתוך שניות בודדות, הצילה בדיעבד את חייו של חברו, אבל הביאה גם לפציעתו המורכבת של רס"ל א'. הרימון התפוצץ, ואיתו כאב בלתי נתפס ברגלו ודם שלא הפסיק לרדת. "לא יכולתי לתפקד בכלל. הצמד שלי הגיע מיד והניח חוסם עורקים. מהר מאוד הצטרפה החוליה הרפואית ופינו אותי לבית החולים. יצאתי עם כתף שבורה, שלושה רסיסים במעי ואחד ברגל". 

אבל לרס"ל א', כפי שהוא מספר, הבחירה הייתה מובנת מאליה: "מבחינתי זה לא היה רגע הירואי, אלא אינסטינקט. ראיתי שמישהו לא מצמצם אז משכתי אותו. רק אחר כך, כשדיברנו, הבנתי את המשמעות של מה שקרה. כשכל זה קרה,  היה חשוב לי לשדר קור רוח, כדי להרגיע את החיילים שלי", הוא מתאר, "אבל בבית החולים, רגע לפני הניתוח, ביקשתי מאלוהים: 'אני לא רוצה יותר מדי, רק להתעורר'". 

כעת, רס"ל א' נמצא בשלבים האחרונים של השיקום, ושואף לחזור לתפקיד ולהמשיך בעשייה למען פיתוח היחידה. בשבוע שעבר הוא אף קיבל אות הצטיינות ממפקד הלוט"ר, במסגרת טקס מצטיינים יחידתי. "אין ספק שהפציעה השפיעה עליי. בימים הראשונים בקושי הייתי מסוגל לחשוב על חזרה לצבא. אבל אין בי שום חרטות ואני מאמין שהייתי פועל באותו אופן בכל סיטואציה דומה", משתף רס"ל א', "כשכל היחידה באה לבקר אותי, נזכרתי עד כמה אני אוהב את התפקיד ואת האנשים - והבנתי שאני חייב להמשיך, ולסיים את מה שהתחלתי".