בנו של החטוף אלכס דנציג ז"ל כתב לו: "מקבלי ההחלטות מוותרים על חיי אדם"

"שבוע עבר מאז שחזרת לאדמת ניר עוז" כתב הבן יובל בהספד לאביו אלכס דנציג ז"ל, שנרצח על ידי מחבלי חמאס בעזה, ועשה כל מה שניתן להחזיר את אביו הביתה חי, אך הסוף היה טרגי וכואב. "תחושת ההחמצה לא עוברת, לא כך זה היה צריך להסתיים. במקום לדאוג שלא יהיו עוד משפחות עם התחושה הזו, מקבלי ההחלטות מוותרים על חיי אדם. כדי שנוכל לשקם את החברה מחדש, חייבים להביא אותם.ן הביתה!".

עוד כתב הבן יובל:

ההספד שנשאתי למול ארונו של אבא.

אבא יקר שלי,

לא מאמין ולא מעכל שהגענו לרגע שבו נפרדים. יש לי עוד כל כך הרבה שאלות אליך שלא אצליח להשלים, יש כל כך הרבה רגעים שקיוויתי שנהיה בהם יחד.

אני אתחיל בסליחה.

סליחה שככה זה נגמר.

סליחה שאתה בארון ולא יושב על הספה ומספר לנו מה עברת.

עשרה חודשים שאני מחכה ומתפלל לעוד שיחה כמו שהיינו עושים.

שיחה שתתחיל במה נשמע? בשנים האחרונות זה המשיך לתלונות על המצב הרפואי שלך וכמה שאתה לא יכול לאכול את הדברים שאתה אוהב. ואז גולשים לשיחה או ויכוח, תלוי במצב הרוח של שנינו.

תמיד נסיים בנקודה כלשהי בהיסטוריה או באירוע הספורט הקרוב. כל כך אהבת שיש לנו תחומי עניין משותפים. התרגשת מהרצון שלי ללמוד ממך עוד, היית המעיין הנובע שלי.

אחרי עשרת החודשים הללו אני כבר מבין כמה זה חסר לי.

כבר לא תהיה פה לעלות על האופניים ולבוא אלי למשרד בנירלט, כי בדיוק בא לך לספר לי משהו ואין לך סבלנות לחכות שאני אסיים בעבודה. "מה יותר חשוב ממני ולמה לעזאזל השומר של המפעל לא רוצה לתת לי להיכנס?" היית שואל.

תמיד הקפדנו להיפרד בחיבוק ונשיקה. אמשיך לעשות את השיחות בחלומות. בבקשה תמשיך להגיע בחלומות כמו שאתה עושה בחודשים האחרונים. למרות שאני עדיין מנסה לפענח מה אתה מסמן לי שם. בחלומות אני מרגיש אותך קרוב אלי.

בשיחתנו האחרונה דיברנו על בר המצווה של עמית, ה"דנציג" הבא קראת לו. כל כך רצית להיות שותף, להיות שם בשבילו. היית חסר לנו שם. קיוויתי שתהיה לנו הזדמנות לפצות על זה. אולי שניקח אותו ביחד למשחק כדורגל.

באותו בוקר נורא נשמעת לי רגוע ועם ביטחון, מרחוק לא הבנתי לשנייה מה קורה בקיבוץ. מי היה יכול לשער את הזוועה שהתחוללה.

אם רק הייתי יודע שזאת תהיה שיחתנו האחרונה הייתי מושך אותך לעוד סיפור קטן, עוד משהו שילך איתי קדימה.

אתה חוזר היום לאדמת הקיבוץ והנגב, אדמה שכל כך אהבת וכיבדת.

לא יכולת לוותר על ההליכה על רגבי האדמה של שדות ניר עוז שכה אהבת.

התלהבת מכל תפוח אדמה וכל בוטן שהצלחתם בעמל רב לגדל ומכל חבר צעיר שהכנסת לצוות האוטומציה. אני כבר חודשים חושב איך היית נשבר כשהיית מגלה מה קרה לרבים מהם.

התעקשת לטפל בעצמך בכל פיצוץ מים, למרות שבינינו לא היית האיש הכי טכני.

כשביקשתי ממך, לא אחת, שתוותר על העבודה בשדה כדי לשמור על בריאותך, הרבה לפני ההתקף לב, ביטלת אותי בהינף היד המפורסם שלך, "יובלי די".

הרגשת שאתה מממש את החזון של איש הספר ואיש האדמה באדם אחד.

בחרת לחיות בצמוד לגדר כשהמצב היה אחר אבל גם כשהמצב השתנה המשכת מתוך אידיאולוגיה. מאוקטובר אני שואל את עצמי מה אתה חושב שם. מה אתה חושב על זה ש"הבלתי מעורבים" הכו אותך בכניסה לעזה וניסו לבצע בכם לינץ'. בראיון בחודש מאי 2023 בעיתון פולני אמרת "אם הם היו רוצים היו חוטפים אותנו מזמן". חשבת שהמיגון יספיק והאמנת שיכול להיות פה אחרת. היום אני מקווה שהבינו כולם מי נמצא מעבר לגדר כדי שיהיה פתרון שיאפשר חיים כאן.

מאז שנחטפת עשיתי מסע בין תחנות חייך. נחשפתי יותר ויותר לדמות שהיית עבור כל כך הרבה אנשים. ראיתי כיצד כיבדת כל אחד, בלי מסננים, תוך כבוד הדדי ואמונה שלכל אדם יש זכות לדעה ומקום בעולם.

בשבעה, שנאלצנו לעשות לפני שהחזירו אותך לכאן, פגשנו אנשים מכל המגזרים. דתיים, חילונים, מתנחלים, קיבוצניקים יהודים ושאינם יהודים, כולם עם אותו רצון לספר על ההכרות איתך. דרך השבעה לימדת אותי שיעור בכבוד האדם.

אתנחם במורשת המדהימה שהשארת אחריך.

מורשת עליה אני שומע מאז שנחטפת ממנהיגים, מקולגות ומתלמידך. פועלך למען הדיאלוג הישראלי פולני ולמען לימוד נכון של השואה והמורשת היהודית בפולין מוערך כל כך.

אני מתחייב לפעול ולדאוג שהמורשת שלך תישאר בתודעה ובכל מקום.

אוהב מתגעגע ועדיין לא מאמין שלא נדבר שוב.

בתקווה לעוד שיחה איתך התפוצצה לי בפנים.

מדברים איתנו על סגירת מעגל, אבל לא תהיה סגירת מעגל לפני החזרת הדוד האהוב שלנו איציק וכל שאר החטופים הביתה.

Help Bring Alex Home #StandwithAlex