אלמנתו של אריאל גורי שנרצח יחד עם אחיו: "בתוכי ידעתי שהם מתו ביחד"
28.11.23 / 09:23
זה סיפור אהבה גבורה, כזה שכותבים עליו תסריט מפואר לסרט דרמה משובח, אבל עם הרבה דמעות על אהבת אחים שהיו שעושים הכל יחד למען השני ולמען אחרים. כאלה היו האחים גורי: אריאל (30), סטודנט להנדסת חשמל ממושב בטחה, ואחיו רואי חיים גורי (22) חייל סדיר בסיירת גולני, שחירפו את חייהם למען הגנת העיר אופקים בשבת השחורה כשיצאו להילחם במחבלים - משכו אליהם את האש, הצילו אזרחים וקיפחו חייהם. לאותה משבצת מצטרפת הגיבורה הפרטית של אריאל, אשתו הדר, שרצה אחרי בעלה באותו ערב קשוח וראתה איך יורים המחבלים בבעלה.
עם התואר 'אלמנה' החדש שנכפה עליה, ממשיכה הדר במסלול חייה ובכאב הפרטי שלה כדי להנציח את טוב ליבו של בעלה. "האח רואי היה תמיד עם עיניים נשואות לאריאל" מספרת הדר מלב אל לב. "אם זה ברישיון לאופנוע, לימוד גיטרה - תמיד רצה להיות כמוהו. אחים כאלה שהיו מדברים עם העיניים ואריאל היה השראה לאחיו. פעם אריאל אמר לי שרואי הוא הגרסה הטהורה שלו, הזכה. עכשיו שניהם לא איתנו והשאירו אותי, הורים ושתי אחיות, שירה והודיה, להנציח אותם".
מה שלום ההורים?
"להורים זהבה ואבינדב יש אמונה חזקה שמחזקת. מגיעים לנחם אותם ואומרים שבמקום שהם יחזקו, מחזקים אותם. האימא גם בשעת כאבה מכינה פריקסה ופיצות לחיילים ועושה המון בדאגה למענם. מבשלת להם ומלאה בנתינה. אישה צנועה ומקסימה".
הדר היא סטודנטית לחינוך מיוחד. את אריאל הכירה בשנת 2020 בתקופת הקורונה שהפגישה אותם הרבה למול הים. הם אהבו לשבת ולדבר על הכל, כי זה הרגיש מתחילת ההכרות כחיבור טבעי. "אחרי הפגישה הראשונה שלי עם אריאל הרגשתי שיש פה משהו, תחושה שהוא יהיה בעלי" מחייכת הדר. "הוא היה כל כך מיוחד, קרן אור של אדם. כל מי שהכיר אותו אמר שהוא השאיר חותם על אנשים. אני לא אפרד ממנו אף פעם, כי הוא ממשיך להתקיים בדרך שלו בוודאות. אחרי חצי שנה של הכרות התארסנו".
זה היה חיבור שהרגיש לתמיד
"נכון. התחתנו בינואר 2021 והיינו נשואים כמעט שנתיים. נשואים מלאי כבוד ואהבה, אור הדדי ואמונה. לא היו לנו ילדים כי זה פשוט לא הגיע. זוכרת שאמרו לי בשבעה למה לא שאבתי זרע ממנו, ואני עניתי שאם זה לא קרה זה לא קרה. את כל התכונות הטובות של אריאל אמשיך להחיות בי ובאחרים - ככה משמרים זיכרון של אדם".
הדר ואריאל התגוררו בבית חם ואוהב במושב בטחה. מאחר ושניהם שומרי שבת, הם נסעו להתארח אצל ההורים של אריאל באופקים כבר ביום שישי, כדי לחגוג שמחת תורה ביום שלמחרת. בשישי עוד הספיקו ליהנות יחד מארוחת ערב משותפת, ולמחרת החל הסיוט. "יום שבת החלו האזעקות ובבית של ההורים לא היה ממ"ד" נזכרת באותה שבת שחורה. "קמנו מהאזעקות הלא פוסקות ואז התחלנו לשמוע ירי קרוב אלינו. רואי יצא החוצה מהבית כדי לוודא שזה אכן יריות ואריאל עלה לקומה העליונה כדי לקחת את האקדח האישי שלו ברישיון מהכספת וטס למולי החוצה. לא אמרתי מילה, הוא התחיל לרוץ החוצה לכיוון הירי ואני אחריו".
לא פחדת?
"זה בעלי שרץ לעבר היריות, איך אני אעזוב אותו? זה כמו שהילד שלי ירוץ ואני ארוץ אחריו לעזרה. צעקתי לו בשם והוא לא ענה ואריאל לא הסתכל אחורה, היה פשוט דרוך מטרה. רואי רץ גם אחריו והוא עוד הספיק להסתכל עליי במבט שאמר לי שהכל טוב. הוא היה ברגילה מהצבא ולכן רץ החוצה בידיים חשופות אחרי אחיו, קורא לו בשמו".
ואת ממשיכה להסתתר אחריהם?
"כן. התקדמנו הלאה, אריאל תפס מחסה מאחורי מיגונית עם הנשק וזה אחרי שרצנו יחד 300 מטר. רואי לא היה בטווח ראייה. אני נעמדתי במרחק של 45 מטר ממנו, רואה אותו דרוך עם האקדח ומתחיל לירות לעבר המחבלים. אחרי שתיים שלוש שניות ראיתי את אריאל חוזר אחורה, מנסה להגיע לכיוון שלי, רואה את המחבלים יוצאים מהכיוון השני והם מתחילים לירות בו ממרחק של עשרה מטרים. אריאל נפל ארצה, המחבלים זיהו אותי וכיוונו אליי את הנשק. עשיתי אחורה פנה והתחלתי לרוץ במהירות".
נסת על חייך ובטח חששת לחייך
"ידעתי שיש לי לפחות 300 מטר עד שאגיע הביתה ולכן פניתי ימינה לכיוון השכונה, ראיתי מישהו יוצא מהבית וצעקתי לו מה אתה עושה? כנס מהר הבית, יש מחבלים. המשכתי לרוץ עוד שני צעדים וראיתי מישהי מדברת בטלפון כשדלת הבית פתוחה. דחפתי אותה בפנים, סגרתי את הדלת ואמרתי לה מיד להיכנס לבית כי יש מחבלים".
כך בעצם הצלת משפחה
"זוג בני חמישים מתגוררים שם. עשיתי סיבוב כדי לסגור חלונות ואז האישה אומרת לי שיש לי דם ברגל. הסתכלתי וראיתי שיש לי חור ברגל, כנראה חטפתי כדור ואפילו לא הרגשתי בגלל האדרנלין. הכדור חתך את העצם בכף רגל ולא שמתי לב. התחילו אזעקות וירי ונכנסנו לממ"ד. התחלתי לחשוב מה עם רואי ואריאל, אבל בתוך תוכי ידעתי שאריאל לא בחיים".
מה הרגשת?
"הרגשתי מבפנים שאריאל לא בחיים. הוא נחשב נעדר שלושה ימים ואני בזמן הזה כבר התאבלתי. היו הרבה גופות שלא זוהו ואני בתוכי הרגשתי שזה עניין של זמן עד שיגיעו אליי ויגידו שמצאו אותו ואת רואי מתים. אני ראיתי את אריאל נופל וכבר אז ידעתי שהוא מת. תחושת בטן. רואי נפל במרחק של עשרים מטר מאריאל. אמרתי לעצמי שאם ראיתי אותו נופל אז בטח רואי ראה אותו נופל ואין סיכוי שהוא היה בורח, כי הוא היה נשאר שם מרוב שאהב את אחיו ורצה להישאר קרוב, אפילו שיכל לרוץ".
החיים השתנו לך מאז בתואר הכפוי אלמנה
"חישוב מסלול מחדש, לבדי. חושבת מה מכאן? הרי אין יותר פרטנר, אין את הבחור הכי טוב שיש. תמיד היינו כאחד ועכשיו צריכה להתחיל מחדש. לא ידעתי מה עושים ואיך. בהספד שכתבתי בלוויה אמרתי שהייתה לי הזכות להיות לו לאישה, לבן אדם שרץ ככה ולא מפחד. אני עכשיו חלק מקבוצת נשים אלמנות שמשתדלות תמיד לתמוך האחת בשנייה, מתקשרות, מדברות ויש מאיתנו כאלה שנפגשות. זה כוח ביחד והפכנו למשפחה אחת שחולקת את הכאב".
מה מחזק אותך?
"התרופה שלי זה האמונה, רק זה. לדעת שאריאל גם ברגעים של שבר היה מרים את הראש. אני מרגישה שהוא אומר לי שהוא במקום טוב ומבקש שאחייך. אריאל היה איש של שמחה בעיניים, מחייך והעיניים מחייכות. הייתה לו שמחת חיים ברמה הכי גדולה. זאת הצוואה שלו שאני אמשיך, גם כשאני עצובה החיוך והצחוק שלו יהיו למולי".
האחים ישמרו עליך תמיד
"אריאל ורואי יצאו להילחם ולהגן על העיר. הם היו אמיצים ורצו להציל אנשים. אריאל משך את האש אליו, וככה אנשים שהיו בחוץ הספיקו לברוח. הוא ורואי היו קרובים, לא נפרדו גם במותם ויחד למעלה הם ישמרו על כולנו".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
