אבלין שמעיה שבעלה ובנה נרצחו ברעים: "לא קברתי את אושר עד שנמצאה גופתו של קובי"

אושר שמעיה, בן 19, חייל במפקדת אוגדה 143 ואביו קובי, נהג משאית, נרצחו סמוך לרעים. אושר היה שחקן כדורגל מקצועי במ.ס באר שבע ובמכבי קריית גת, חלם חלומות והגשים רק מעט. לפחות זכה לאהוב ותחזק מערכת זוגית שלמה ואוהבת עם בר בראל פחימה, שהיו צריכים לחגוג בעוד חודש שנתיים אהבה של פעם בחיים. "אושר החליט לחזור לבסיס כדי להיות עם החברים באותו יום אכזרי" סיפרה אמא  אבלין. "והוא החליט הפעם לא לנסוע עם הרכב הפרטי שלו, אלא ביקש מאביו שיקפיץ אותו ברכב שלו. כמה דקות לפני שירו בהם מחבלים, עוד הספקנו לשוחח, אך הבשורות הגיעו זו אחר זו".

החיים שלך השתנו מקצה לקצה.

"קרה לי המון, אני לא מרגישה שהחיים אותם חיים וכל דקה היא נצח בלעדיהם. משהו חסר לי ואני מרגישה ריקנות. בימי שישי לעשות קידוש ולשבת בשולחן בלעדיהם זה קשה לי מאוד. אני עושה את זה כדי לצאת לידי חובה, לא כי אני רוצה. הכל נהרס לי והם חסרים לי בכל איבר בגוף, לי ולילדים. הימים עוברים ומלווים בהרבה דמעות. אני מנסה להיזכר בדברים ולהנציח אותם, שזה קצת מעיר אותי, אבל החיים השתנו מקצה לקצה".

מה שלום האחים של אושר?

 "לשני הילדים שלי, אופק בן 18 ואלין בת עשר קשה גם להם, אבל הם לא מראים לי כי הם לא רוצים שיהיה לי עוד יותר קשה. אני אעשה הכל כדי להתחזק בשביל שהם ימשיכו בחייהם, כי מגיע להם חיים טובים. ביום יום המוח שלי בורח לכל מיני מקומות, אבל הכי קשה זה בלילות שאני רוצה לישון, אבל לא מצליחה. בבוקר אני פותחת עיניים והמציאות מתפוצצת בפנים. במהלך היום מנסה להעסיק עם עצמי עם חברים וחברות. לא שאני שוכחת, אבל עושה הכל כדי שלא ישכחו אותם וינציחו אותם. אני פועלת על אוטומט כי אני חייבת לעשות, לא כי אני רוצה".

על מה את כועסת בעיקר?

"על הצבא, על הממשלה ועל כל מי שהפקיר אותם. כועסת על כל המדינה. באופן כללי אני כועסת המון".

אבלין (48), בשגרת חייה עובדת כמטפלת בקשישים. לפני הטרגדיה שפקדה את חייה, היא חיה חיים שלווים עם בעלה קובי מזה 21 שנה, נהג משאית מחברת 'אמניר' – מחזור פסולת, יחד מגדלים שלושה ילדים לתפארת. אושר הבכור בן 19 וחצי ששירת בבסיס רעים, אופק בן 18 לומד כיתה י"ג בטכני ואלין בת עשר. משפחה מאוחדת שאוהבת לטייל בארץ ובחו"ל ונהנית מרגעים גדולים של אושר. "ביולי עוד טסנו יחד לקפריסין" משתפת אבלין "אושר היה במדריד עם חברתו בר ובעוד חודש היו צריכים לחגוג שנתיים יחד. אף אחד לא חשב שמשהו רע יקרה, לא עלתה במחשבה שלי שבקרוב אני אאבד בעל ובן יחד".

בר: "אושר ואני זו אהבה ראשונה כזאת. הכרנו דרך חברים משותפים. החברה הכי טובה שלי והחבר הכי טוב של אושר, שהם חברים טובים בעצמם, הכירו בינינו. מאוד התחברנו מההתחלה. אחרי חמישה ימים הבנו שאנחנו מאוהבים לגמרי וזו הייתה אהבה ראשונה לשנינו ואף נשיקה ראשונה. אושר היה החבר הראשון שהכנסתי הביתה ואני אליו. זוכרת שהוא אמר לי שאין סיכוי שהוא יכניס סתם מישהי לבית שלו ואת מי שיכניס - רוב הסיכויים שתהיה אשתו בעתיד. מהר מאוד נכנסתי אליו הביתה והרגשנו שכל החיים היינו יחד. אהבנו כמה שיותר, אפילו חגגנו חצי שנה של יחד".

מה אהבתם לעשות יחדיו? 

"אהבנו לחיות את החיים. כל פעם שהיה חוזר מהבסיס היינו עושים משהו בשביל הזוגיות. קובעים דייט, צוחקים ועושים שטויות כמו ילדים. יושבים עם האחים עד השעות המאוחרות של הלילה, פשוט היינו כמו משפחה. זה לא הגיוני שהוא לא פה, שאני לא רואה אותו או מרגישה אותו. הלב שלי בחיים לא יעכל שלא אהיה אשתו, שלא אחבק אותו יותר. השברים לא פשוטים והלב מסרב להאמין. מרגיש כאילו מישהו משקר לי - הגעגוע שורף. תמיד היה נותן לי כבוד ראוי וקרא לי המלכה. הייתי אצלו תמיד בעדיפות ראשונה".

6.10. יום שישי של שמחת תורה. אושר היה בבסיס וביקש מאבלין שתבוא לאסוף אותו באותו הערב כדי שיוכל לבלות עם המשפחה ועם אהובת ליבו בר. התכנון היה לחזור למחרת בצהריים. לאחר סיום ארוחת הערב, נסענו ברכב כולנו כדי לאסוף את אושר מהבסיס ולהגיע הביתה בבאר שבע כדי לבלות יחדיו בקן הפרטי. לאחר מכן נסע אושר לישון אצל זוגתו.

יום למחרת, ביום שבת, החלו האזעקות המעיקות של הבוקר. אושר הבין שהוא צריך לחזור לבסיס וביקש מאבא שלו שיקפיץ אותו לבסיס כדי לא יצטרך לנהוג לבד. "לא יודעת להסביר את זה" מתארת אבלין את הרגעים האחרונים שלה עם בנה "אבל הוא בא הביתה בשישי וניהלנו שיחה מלב אל לב. הוא היה הבן שלי, אבל גם היה החבר הכי טוב שלי. הוא נישק את אחיו ואחותו, אמר להם שהוא אוהב אותם והכל הרגיש טוב כתמיד. כשהחלו האזעקות בשבת בבוקר, אושר וקובי נסעו יחדיו. בכניסה לבסיס הם נתקלו במחבלים שירו בהם בעודם ברכב, מחובקים. ככה ראו אותם".

איך ידעתם שהם נמצאו מחובקים?

אבלין: "אנשים עזרו לי ואמרו שמצאו אותם מחובקים. רוצה לקוות שהמחבלים שירו בהם לא ראו שום פחד מהם, שהם לשנייה אחת לא פחדו וחשבו שזה הסוף שלהם. אני מעדיפה לא לחשוב על זה ומתפללת שזה מה שקרה. שהם מתו במקום בלי תחושה שזה הסוף של החיים".

דיברתם איתם לפני?

"כל הדרך התכתבנו איתם. בשבע ועשרים אושר רשם לי שהם עוד עשר דקות מגיעים. רשמתי לו שאני אוהבת אותו וביקשתי שיזהרו כי ידענו שיש אזעקות. אושר שלח אני אוהב אותך וצירף לב. ב07:25 אמרתי לו שיש עוד אזעקה אצלנו והוא ביקש שניזהר. זו הייתה השיחה האחרונה. מאז הם לא ענו".

מה קרה לכם מאז שהקשר נותק?

"התחלנו להתקשר בלי סוף לטלפונים של שניהם. לא ידעתי שהיו מחבלים רק עד שפרסמו בטלוויזיה. שהתחילו השמועות בוואטסאפ ניסנו שוב ושוב לצלצל והם לא ענו. חשבנו אולי נפצעו, או שהם מתחבאים. אולי נכנסו לבסיס ישר למקלט התת קרקעי או שנפלו הקווים. הייתה תקווה שאולי הם התחבאו. ניסינו להפעיל קשרים עד שהגיעה הדפיקה בדלת, יומיים אחרי."

יומיים קשים ביותר עברו עליכם

"המון בכי, לא אוכלים, לא ישנים ולא מרוכזים. רק עצב חזק ותקווה שיודיעו שהם פצועים בסורוקה או שהם חטופים - רק שנדע איפה הם. קשה לחיות בחוסר ודאות, חיפשנו ברשימות של כל מי שהיה במיגוניות, במקלטים, ולא מצאנו בשום קבוצה ואף אחד לא נתן תשובות".

בר: "עשר דקות לפני שנותק הקשר, אושר כתב לי 'בוב (ככה היה מכנה אותי) עוד עשר דקות אני אתקשר אליך'. מאז הוא לא ענה ומזה הכי פחדתי".

מתי ידעת שהוא נרצח?

"הייתי בבית והייתה לי תחושה שאני אקום לשיחה כזו. ישבנו בסלון ואבלין שלחה הודעה לאימא שלי כדי שהיא תבשר לי. ברגע שראיתי את אימא שלי לבנה כסיד הבנתי שמשהו קרה. משם הודענו לכל המשפחה שהחלה מאותו יום להתפרק. כולם אהבו את אושר, הוא היה כמו בן של אימא שלי ואחי אהב אותו ממש. באותו רגע בכיתי וגם השתתקתי, חוויתי התקף חרדה. אין סיכוי שהוא מת חשבתי לעצמי. זה לא נכון שהבן זוג שלי יעזוב אותי להתמודד עם העולם המטורף הזה בלעדיו".

אבלין: "לא מאחלת לאף אימא בישראל לפתוח דלת ולראות קצין שמודיע לך שהבן שלך נרצח. בן שגידלת 19 שנה, שגוננת עליו מכל דבר מאז שהיה קטן כדי ששום דבר לא יפגע בו, ודווקא ביום הארור לא הייתי לידו. בהתחלה הודיעו רק על אושר ולא ידעו לעדכן מה עם קובי".

אבל הם נמצאו יחדיו

"נכון. בבסיס היה מי שזיהה את הגופות ואפילו היה מי שהכיר את קובי. היה מי שהכיר את קובי ולכן רשם על השקית את השמות. את הגופה של קובי מצאו שבוע אחרי, כי שתי הגופות הגיעו למחנה שורה ברמלה יחד עם כל הגופות האחרות. שם היו מחלקות של חיילים, אנשי משטרה ואזרחים. מישהו החליף את השקית של קובי ורשם מספר במקום השם שלו שהיה רשום ולכן לא ידעו לזהות אותו. הביאו עוד מאות גופות ואז בדקו אותו אחרון. תביני שנסעתי לשם וישנתי על הרצפה במשך ארבעה ימים עם אזעקות מעלינו. הייתי צריכה להילחם כדי לקבל את הגופה של בעלי בזמן שאמרו לי לבדוק אם הוא בין החטופים, אבל התעקשתי להישאר כי המשפחה שלי הביאה לנו מידע שקובי נמצא בשורה. לא הסכמתי לזוז עד שימצאו אותו."

ולא נערכה הלוויה לאושר?

 "לא קברתי את הבן עד שנמצא את קובי ונקבור אותם יחד בבית העלמין הצבאי. אני מתעבת את המחבלים, אבל יש בי גם כעס נוראי על מי שמנהל את המדינה שלנו, כי עשו לנו שואה. הם נקברו יחד כי גם לא רציתי שיהיו שתי לוויות ושתי אזכרות לילדים. רק אזכרה משותפת, שלא יהיה להם קשה".

למה אתן הכי מתגעגעות?

אבלין: "להכל, לדיבורים, לשיחות, לחבק אותם, לכבס להם, לבשל להם - להכל. אני מתגעגעת לנוכחות שלהם, הייתי מתחלפת עם אושר אם היה ניתן. מגיעה חמש דקות לפני שהמחבלים ירו בו ומחליפה אותו, כי אמא לא אמורה לקבור בן. קובי היה עוזר לי. בטוחה שאם היה מצליח להינצל לא היה סולח לעצמו שקרה מה שקרה לאושר, ואם אושר היה חי הוא לא היה סולח לעצמו שביקש מקובי להקפיץ אותו לבסיס. אני שמחה שהם ביחד למעלה ולא לבד. עם כל הכאב, לא אשכח אותם בחיים. החיים חזקים מהכל ויש לי שני ילדים שחייבים להיות בחייהם מאושרים ואמשיך לחנך אותם כמו שחינכנו עד היום. גאה שיש לי ילדים טובים".

מה אתן חושבות קובי ואושר היו אומרים לכן אם היה להם אפשרות לדבר אתכן?

בר: "בסיטואציות קשות אני מדמיינת מה אושר היה אומר לי, כי אני מכירה אותו כמו את כף היד שלי. אם היו לי חמש דקות הייתי רק מנשקת אותו ומחבקת, כי החלום שלי זה עוד חיבוק ונשיקה ממנו. לא היה לנו זמן להיפרד ואני יודעת שהיה אומר לי 'בוב, אני אוהב אותך, הבטחתי שגם אחרי המוות אני יאהב אותך ותמיד אשמור עליך. תמשיכי את החיים עם הלב שלך בשבילי, כי רע לי לראות אותך כשרע לך'. היה מרגיע אותי."

אבלין: "חברים וחברות של בר ואושר יחד עם כל המשפחה וחברות שלי עוזרים לנו. הכינו בכיכר השכונה אנדרטה לזכרו של אושר וקובי, וכל ערב אנחנו יורדים לשם כדי להדליק נרות נשמה. תלו שם תמונות ושלטים ששלהם. החג הזה מגיע הרב של חב"ד כדי להדליק חנוכייה שהעמידו שם כחלק מההנצחה. פעם ראשונה ששמים שם חנוכיה ומדליקים בכיכר. אנחנו מדליקים כל יום נר, שלא ישכחו אותם ויזכרו מי הם היו. כך נעשה תמיד".