הפרו סמינר שהביא אותי לקצה

מה זה בעצם פרו סמינר? זה מעין מיני עבודת גמר. שני ספרים עבי כרס, עוד עשרה מאמרים, כמובן שהכל באנגלית, כל זאת כדי למצוא באימפריה העות'מאנית איזה תגלית. ושלא תבינו לא נכון- זה יכול להיות מאוד מעניין לכתוב פרו סמינר על המזרח התיכון. כמובן שבשביל שיהיה מעניין צריכים להתקיים כמה תנאי סף, כדי להגיע בשלום ובשלווה אל היעד הנכסף. תנאים כמו זמן פנוי, יכולת ריכוז וכוח התמדה, ויש לי את כל אלה, באמת, אבל לא בזמן למידה. מודה.

זה היה חודש מסוג החודשים שכל הדברים הטובים יותר והטובים פחות מתנקזים אליו, וזה לא במקרה. ככה זה בעצם קורה- שם למעלה ישבה לה וועדת דירקטוריון שהחליטה שחודש מאי הולך להיות בסימן מבחן-חיים הנקרא "סמינריון", לאותה סטודנטית המכונה "איולה", או בשמה המלא- איילת מרסל ברבי בר-כוכבא (ושאר החמולה). בוועדה הזו, אגב, ישבו רק מומחים- מומחה לאושר, מומחה לכעס, מומחה לכאב, מומחה לשברון לב והמומחה הדומיננטי ביותר- המומחה להעלאת הקריזה. כך ישבו להם יחד כל המומחים ועשו לנשמה שלי חתיכת אנליזה. יו"ר הדירקטוריון המכובד הוא לא אחר מאשר בורא עולם, שיכל בקלות להפוך את החודש הזה למושלם. אבל ג'ה איז וואן ובעולם יש בעיות גדולות יותר, לכן נגזר עליי על המצב לבד להתגבר.   

במשך חודש שלם השכמתי קום עם הזריחה, רק אני והזקנים שעושים ברחוב הליכה. התמתחות קלה במיטה, צחצוח שיניים, ארוחת בוקר, שוב במחשבות שהדחיינות שלי עולה לי ביוקר. יוצאת מהדירה, מתיישבת בספרייה, מוציאה ספר אחד, מוציאה שניים, אבל מבינה שכל המוטיבציה הזו היא קצת עבודה בעיניים.

בעידן של ימינו, לצערי, עם הפייסבוק, האינסטגרם והוואטסאפ- להתרכז זה כמעט בלתי אפשרי. מישהו אמר לי פעם שהמנוע ללמידה הם ייסורי מצפון, ומאלה בהחלט היו לי לא מעט, בעיקר לאור העובדה, שלאחר יום שלם של למידה, הוספתי לעבודה רק פסקה אחת, וגם זה היה כמעט.

במתכונת הזו בדיוק עברו להם עוד יום ועוד אחד, עד שהגיע סופסוף היום המיוחד. כמובן שהייתי שמחה אם הייתה ניתנת לי האפשרות לדחות את המאורע בכמה ימים או אפילו בכמה שעות, אבל כבר לא ממש נותרו לי הרבה ברירות.

ארבע שעות לפני ההגשה- המומחה לתשישות כבר עבד שעות נוספות, גם המומחה לעצבים והמומחה לעייפות, ואני רק חיכיתי שיו"ר הדירקטוריון אולי ייתן לי סופסוף קצת עדיפות. "רק תתן לי את הפוש האחרון", צעקתי בלב אל אלוהים בשברון.

שעה וחצי לפני הגשה- עוד לא כתבתי סיכום לעבודה ותוכן העניינים שלי נראה כמו... כמו... הוא נראה רע! אני אבודה! "יאללה איילת- תתחילי לכתוב"- איפה לעזאזל המומחה להיסטריה כשצריך אותו? המצב שלי לא טוב!

ואז, ממש כמו שקוראים בספרים ורואים בסרטים- נגעה בי סופסוף יד האלוהים. תחושות המועקה, האדישות והכעס נעלמו תוך שנייה, האצבעות החלו לכתוב במלוא התושייה, ובראשי- הדירקטוריון בדומייה. ברגע אחד הפרו סמינריון קיבל צורה, והנה, חצי שעה לפני ההגשה- העבודה גמורה!

יצאתי החוצה וצעקתי לשמיים צעקה גדולה, רקדתי ושרתי בצהלה. בלב ביקשתי תודה מבורא עולם ששוב הוכיח לי שיש לי כוחות להתמודד עם סיטואציות שהנשמה שלי בקושי מצליחה להכיל. הבנתי שג'ה קצת עשה לי תרגיל. תרגיל מועיל.