"אני מסתכל על הסטודנטים שלנו, חושב על העתיד שצפוי להם ופשוט מקנא בהם"

"הסטודנטים שלנו חכמים, עובדים קשה, ועם התמיכה והעידוד שהם מקבלים, הם יהיו מהנדסים יותר ממצוינים. בכנסי פרויקטים אני רואה עבודות גמר של המאה הבאה. הסגל פותח להם את העיניים לדברים הכי מודרניים ועתידניים, והם נענים לאתגר". תמיד נחמד לשמוע אמירות אופטימיות על העתיד הצפוי לבוגרי המכללה. הדבר מקבל משנה תוקף, כשהמחמאות מגיעות מפיו של פרופ' אלן סולומון - הוותיק בין אנשי הסגל האקדמי ב-SCE, מי שמאחוריו ניסיון מקצועי ואישי אדיר ושורת הישגים אקדמיים יוצאת דופן.

את הקריירה המרתקת של פרופ' סולומון איש לא יכול היה לחזות. את לימודי התואר הראשון שלו במתמטיקה הוא השלים אי אז באמצע המאה שעברה ב-CCNY, סיטי קולג' אוף ניו יורק, כנער יהודי חסר אמצעים. בשנה השלישית ללימודיו התוודע לראשונה למתמטיקאי דגול – ג'סי דגלאס עטור הפרסים, שהיה בין המרצים בקולג'. "דגלאס זכה להכרה בין היתר בזכות הפתרון שלו לבעיית Plateau, אבל עבור הסטודנטים שלו הוא היה חם, אדיב ונגיש", נזכר פרופ' סולומון, "השיעורים שלו היו נפלאים והדלת שלו היתה פתוחה תמיד. למעשה, שעות הקבלה שלו היו 'בכל עת', וזו היתה דוגמה ראשונה עבורי כיצד מרצה צריך להתייחס לסטודנטים שלו".

את לימודי התואר השני והדוקטורט שלו, בנושא עיבוד מתמטי של בועות סבון, השלים אלן הצעיר ב-NYU, אוניברסיטת ניו יורק. שם הכיר מקרוב והונחה על ידי ענקי מתמטיקה ופיזיקה דוגמת רוברט ריכטמאיר וריצ'רד קוראנט. "ללמוד אצלם היה, במובן מסוים, להיות מאומץ על ידם. עם כל הגדולה שלהם וההילה סביבם, הם מעולם לא היו עסוקים מכדי לעודד ולקדם אותי. לפגוש אותם על בסיס יומי זו חוויה מיוחדת מאוד".

פרופ' סולומון הספיק ללמד ב-NYU ארבע שנים, בטרם עלה ארצה ב-1967. הוא לימד מספר שנים באוניברסיטת תל אביב כמרצה בכיר ועבר לאוניברסיטת בן גוריון - אז מוסד בחיתוליו - שם שימש ראש המחלקה למתמטיקה. היתה לו גם גיחה קטנה לתפקיד ממשלתי, שעליה הוא שמח מאוד: "שימשתי עוזר למדען הראשי של משרד התחבורה, עמנואל פרת, ממקימי קמ"ג. היתה לי הזדמנות ללמוד ממנו. עבדנו על כמה פרויקטים גדולים, בהם נתיבי אילון והתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, וזה היה שונה מאוד מהחיים האקדמיים. בסופו של דבר האוניברסיטאות כולן דומות, אבל שם טיפלנו בבעיות של המדינה, והשפענו על חיים של אנשים. זה היה מעשה ציוני משמעותי".

"אחר כך הייתי יהודי לא טוב", הוא אומר בחיוך ענו, "חזרתי לארה"ב, למעבדה הלאומית של משרד האנרגיה האמריקאי בטנסי. מאז שחזרתי ארצה, אחרי 11 שנים, אני במכללה". פרופ' סולומון נמנה עם מקימי המחלקה להנדסת תוכנה ב-SCE, ושירת אותה עד פרישתו ב-2014. למעשה, הוא ממשיך בכך גם היום, בשעות שבהן הוא אינו עסוק עם רעייתו בשמרטפות על מי מתשעת נכדיו. תקופת הקורונה זימנה לו בגילו המתקדם (81) היכרות עם מערך השיעורים ההיברידיים. כך, הוא מעביר בכיתה את הקורס "סטטיסטיקה חישובית" במסלול ללימודי תואר שני בהנדסת תוכנה, בזמן שמרבית הסטודנטים מצויים בבתיהם וצופים בו על המסך.

"הסטודנטים שלנו, בעיקר בתקופה הנוכחית, מתים ללמוד. גם כאשר סטודנט לא מצליח, הוא עושה מאמץ, הוא משתדל. אני פשוט אוהב אותם. אצלנו הם עובדים אפילו יותר קשה מאשר במקומות אחרים. ותאמינו לי כשאני אומר את זה, כי פגשתי המון מהם לאורך השנים", אומר פרופ' סולומון ומביט לעתיד הצפוי למהנדסים. "לבוגרים הטובים תהיה עבודה מעניינת. למשל בכל מה שקשור לירח. איך לייצר שם חמצן, או כל נושא שמירת אנרגיה תרמית. במובן הזה העולם שלנו נהיה ממש 'דו-לאומי', כי הירח דורש את כל מה שיש בעולמנו – תקשורת, תחבורה וכל מה שניתן להעלות על הדעת. המשמעות של זה היא צורך אינסופי בתוכנה. הכול קשור בסופו של דבר למחשבים".

לסיכום השיחה, פרופ' סולומון מוצא את נקודות החיבור בין תחנות חייו הראשונות לעתיד בוגרי המכללה. "נולדתי בניו יורק, ושם יש אווירה של בירת העולם. כסף, משאבים, רעיונות, הכול. אדם כמוני, בלי כסף, יהודי קטן, הולך למערכת חינוך חינם לכל אורך הדרך. לא שילמתי פרוטה עד סיום הדוקטורט, עד ששילמו לי כדי ללמד. היתה לי הזכות לפגוש חוקרים גדולים – אנשים אכפתיים עם דרישות, אבל כאלו שתמיד קיבלו אותי ועזרו לי. אף פעם לא אמרו לי על שאלה שהיא טיפשית. היו לי טונות של מזל, כי לאורך כל הדרך שאלתי אנשים שהשפיעו עליי. ואני רואה דמיון למה שקורה אצלנו - המכללה שלנו קיימת כדי ללמד אנשים להיות מקצוענים. בגלל זה אני כל-כך שמח שזכיתי לעבוד כאן".

הוא מסכם: "במערכת החינוך של היום יש דלתות פתוחות שלא היו בעבר. היום יש הזדמנויות לכולם, לכל הישראלים. מי שרוצה לנצל אותן, יוכל לקבל עזרה. אחד הדברים היפים ביותר אצלנו במכללה, למשל, הוא הספרייה. היא הוקמה על ידי מקצוענים, והיא מדהימה באפשרויות שהיא מעניקה לסטודנטים מכל מקום שבו יש להם מחשב. הם צריכים לנצל את זה, והם צריכים להעריך את המרצים, שגם עושים מחקר מצוין, את ההנהלה של המוסד ועד אחרון אנשי הסגל המנהלי – כולם דואגים לסטודנטים. אני מסתכל עליהם ומקנא בהם. הם יראו עולם מלא אתגרים. אני בטוח שהם ייקחו את היוזמה וייהנו מזה. אני לא דואג להם".