איך הפך עם הספר את חג החירות לחג הניקיונות ולמה זוגות בבתים דו־קומתיים מתגרשים פחות?

היום, למען האמת, המצב השתפר באורח משמעותי לעומת שנים עברו בהן הייתי צעיר ושעיר. יש לי בית בן שתי קומות, שקניתי בימים בהם דירה באשדוד עלתה כמו שעולה היום דירה בירוחם, ככה שאם מנקים בקומה למעלה אני נמצא בקומה למטה. ולהפך. נכון שמדי פעם אני מקבל משימה קטנה (יותר קטנה מקטנה) ומבצע אותה כמיטב יכולתי (שזה אף פעם לא המינימום שלה), אבל אין יותר ויכוחים של "מה את צריכה לנקות את המזנון בסלון, הרי בקושי פתחנו אותו פעמיים בשנה ואין שום סיכוי שפירור לחם הסתנן לשם גם אם היו לו כנפיים".

צילום: אלכס קולומויסקיצילום: אלכס קולומויסקי

עם השנים אתה לומד לא להתווכח, לומד שמדובר בהפסד ידוע מראש, תבוסה אם נדייק. אז על מה להתווכח. מיותר לגמרי. במיוחד כשיש לך בית בן שתי קומות. היא למעלה - אני למטה, ואין לי ספק שאחוז הגירושין בתקופת חג הפסח בקרב בעלי הבתים הדו־קומתיים נמוך משמעותית מאלה שגרים במפלס אחד. בדוק.

קצת סבלנות וזה ייגמר, כי לכל הניקיונות האלה יש פג תוקף מתישהו. מה שלא הספקת לצחצח עד ערב פסח הזה יחכה לסולם של פסח הבא.

× × ×

איכשהו פסח עבר כל מיני מוטציות מאז שבני ישראל חצו את הים בחרבה ופרעה ושלישיו טובעו בים סוף. הם אפו לחם שלא החמיץ, דהיינו מצות, ואנחנו כדי שלא נשכח את הנס הגדול מצווים להשמיד את זכרו של החמץ. והרי להשמיד את כל החמץ אי אפשר, כי הרי מה נעשה אחרי החג, אז פשוט מוכרים את הסירים והמחבתות לאיזה נכרי נחמד שהרבנים מכירים ובוטחים בו שאחרי החג הוא יחזיר לנו את הסחורה, שבכלל נמצאת אצלנו בבית. תרגיל יהודי מבריק, אבל שיהיה. מעניין מה יקרה אם פעם אחת הגויים לא יחזירו לנו את מה שמכרנו להם.

בסופרמרקטים פורסים ניילונים על מדפי החמץ, שבטח גם אותם מכרו לגוי חמוד, כאילו אנחנו לא יודעים מה מסתתר מאחורי היריעה - וכאילו יוצאים ידי חובה. מקבלים מהבד"צ את ההכשר לפסח, למרות שבימים האחרונים של החג הניילונים, שבליל הסדר היו מתוחים על המדפים כמו סדינים בבית מלון חמישה כוכבים, מאבדים את זה ומידלדלים כמו תחתונים משומשים בני 90. הסחורה האסורה מציצה אליך מהרווחים, אבל החבר'ה מהבד"צ כבר בבית וההכשר נשאר על תלו. אני מודה שהסידור הזה של הניילונים מגוחך. בעיניי זה עוד תחמנות שמכשירה את השרץ, אבל מי אני ומה אני. כשר לפסח למהדרין? אני זורם.

× × ×

תכף גם נקנה מצות. לכל אחד יש את המצות שהוא בטוח שהן הכי טעימות בעולם. תהרגו אותי אבל אני לא מבדיל בין מצות ראשון לציון, מצות יהודה או מצות ירושלים. כולה מצות. ותכף גם יתחילו המבצעים. קנה ממוצרי החנות ב־200 שקל וקבל חבילת מצות בעשרה שקלים. פראייר מי שקונה ביותר.

וזה שאת המצות אתם תקנו במקום שבמקביל מוכרים בו לחם ובגטים חופשי חופשי אין עם זה שום בעיה, כמובן. אבל עם המזנון שלי יש בעיה. את המזנון חייבים לרוקן, לנקות ולהעמיס מחדש. אז מה אם הסיכוי שאיזה פירור של לחם נגע בו קטן בהרבה מהסיכוי שפירור של חמץ נפל על חבילת המצות שעוד מעט אקנה בסופר. במילים אחרות: אין היגיון בשיגעון.

בינתיים, רגע לפני שידחפו לנו את המצות במבצע, הפרסומות מוכרות לנו מוצרי ניקיון ומתחרות ביניהן מי יעשה את העבודה טוב יותר, יסודי יותר וכשר יותר. כל אחד משוויץ שהאקונומיקה שלו היא הכי הכי, ולך תדע. לא טעמתי.

× × ×

מדור לדור פסח משתנה לנו מול העיניים בלי שנרגיש. מחג של יציאת מצרים הוא הפך לחג הניקיון. עוד מעט כל התריסים ייכנסו למכון שטיפה, הווילונות יוסרו מהמסילות ויעברו התעללות במכונת הכביסה, השטיחים יגולגלו ויעברו לדום, ובכל פינת רחוב יהיה מישהו עם זקן ופאות שימכור לכם את החמץ ואפילו ייתן קבלה. בשנה שעברה סיפרתי פה על שיחה של ארבע נשים שבמשך שעה ארוכה דיברו רק על איך מנקים את המקרר ואיך מקלחים את מדפיו באמבטיה. לכל אחת היה את הטיפ שלה לניקוי מושלם. אני לא שוביניסט אבל מעולם לא שמעתי שיח גברים לוהט על ניקוי מקררים.

השבוע למשל החברות ביקשו מדקלה שאימא שלה תארגן להן סיר של קובות, אבל דקלה הודיעה חגיגית שזה בלתי אפשרי, אתם בטח מנחשים למה. האימא עסוקה בחג הניקיון. לליל הסדר היא בטח תגיע מותשת, למרות שאני לגמרי לא בטוח שזאת הייתה כוונת הקדוש ברוך הוא. מה שכן, אין על עבודות הניקיון לפסח כדי להמחיש את היציאה מעבדות לחירות.

× × ×

כשהיינו ילדים התפקיד שלנו היה לחפש חמץ בספרים, ובלי עין הרע היו הרבה ספרים בבית ילדותי. קיר שלם, מלמעלה למטה לאורך ולרוחב. הסטייל הזה של קיר שלם שמוקדש לספרים היה אז באופנה ומקובל גם אם לא היית ש"י עגנון או פרופ' לייבוביץ'. כל הכרכים של האנציקלופדיה העברית זיכרונה לברכה, "אנקת גבהים", אני זוכר, היה במדף העליון, אליו יכולת להגיע רק עם סולם חבלים, כל הסדרה של "טרזן", "מלחמה ושלום" של דוסטויבסקי ועוד כל מיני.

בתור ילד אהבתי לדפדף בספרים ולהוריד מהם את האבק. פירורי לחם לא מצאתי בין הדפים, אבל מדי פעם הייתי מוצא איזה ספר ששווה קריאה, למשל "מסביב לעולם ב־80 יום של ז'ול ורן", ככה שהעבודה השתלמה בסופו של דבר. אלא שהיום, נדמה לי, אנשים זורקים ספרים יותר מאשר קוראים ספרים, כי למי יש זמן. גם אני כבר לא זוכר מה עשיתי עם הכרכים של האנציקלופדיה העברית שעברו אליי בירושה. אבל אני תוהה מה יקרה אם תיתנו לילדים שלכם לחפש חמץ בספרים, אם בכלל נשארו לכם כמה בבית. אולי המגע הישיר הזה עם הדפים יחזיר אותנו למה שהיינו פעם, עם הספר.