דוד חייל שלא הכרתי

כשאדם נולד כוכב מאיר ליקום נוסף, אך מה קורה כשאדם נקטף טרם זמנו? ענן קודר מכסה את חייהם של אלו שנותרו אחריו ובתוכם חסר ענק!! במשך זמן רב ניסיתי להפוך סיפורים למילים, מחשבות למשפטים, ורגעים לסיפורים. משימה כה קשה בהתחשב בידיעה, שהפעם כבר לא תהיה תשובה.

תמונתך הממוסגרת הייתה תלויה על קיר חדרו של אבי ליד תמונתו של סבי, יצחק, שנפטר טרם הולדתי. לא הכרתי איש מהם, אבל סיפורים רבים סופרו במשפחה על הדוד שנהרג בצבא ועל יום הבשורה. פניך ניבטות אלי מהצילום שאבי הגדיל והוא מונח תמיד על שולחן הכתיבה שלי. עיניך רציניות, נטולות אותו זיק של הומור שניבט מעיני אחיך האחרים. אתה נראה בוגר מ-18 שנותיך בעת צילום התמונה. אני שואלת את עצמי האם ריחות הבית הישנים עלו בנחיריך הקפואים, שמונת אחיך ואחותך העדינה כל-כך מסבים עם הוריך סביב השולחן בשעה שגמעו את המרק החם, שעיגולי שומן צפו על פניו?

המראה הרציני שלך, שיערך המסורק, עיניך הנבונות, החומות, המראה הקשוח לא הציל אותך ממלאך המוות. איש לא קרא לך אבא, סבא או דוד. הנה, אני קוראת לך. דוד שלומי, הדוד שלי שלא הכרתי,נותרת נער - היום יכולתי להיות אמך. ייצרת את תמונת ילדותי ביום הזיכרון: צפירה. שלושה טקסים בזה אחר זה: ביד לבנים, בבית הספר ובחלקה הצבאית בבית העלמין. אני זוכרת את הסיפורים עליו במעורפל, אבל את המצבה שלו אני זוכרת היטב. אני זוכרת את עצמי עומדת נפעמת מול מצבת האבן הפשוטה, עליה נחקק שמו של דודי שלום כהן. כולם קראו לו שלומי. לא הכרתי אותו. הוא נהרג בעת שירותו הצבאי. באתר ההנצחה כתוב ששלום הוא בנם של יצחק (הכהן) ושמחה. נולד באב תרצ”ט (אוגוסט 1939) בעיר תרורנת שבמרוקו. לפני שהמשפחה עלתה לארץ בשנת 1956 למד בבית-ספר צרפתי וגם ב”ישיבה”, במקצועו היה בנאי מוסמך. בפברואר 1960 הוא התגייס לצה”ל לחיל הלוגיסטיקה ונפל בעת מילוי תפקידו שנה וחצי לאחר מכן, ביום כ”ד בתשרי תשכ”ב(4.10.1961). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית הקברות בקריית-גת כשהוא רק בן 22.

שלומי: בכל יום כזה אני עוצמת חזק את עיניי ומנסה לדמיין אותך. אני רואה אותך מחייך וזועף ומודאג. כמעט חשבתי שהכרתי אותך ושוב נעלמת מעבר למסך הדמעות. הרי בצפירה הזאת לא ישמעו אם אזעק בקול רם. אני זוכרת את תחושת ההשתייכות למשהו גדול ממך. רק שנים מאוחר יותר למדתי שיש לו שם, משפחת השכול. פתאום השיר של מתי כספי ששר העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש - תפס מקום מרכזי אצלי.

שלוש תמונות יחידות נותרו מיותמות באלבום שדהה עם השנים. נדמה שכבר לא רואים גברים כאלה, לוחם חסון, רעמת שיער שחורה שאפילו הכובע לא יכול היה לרסנה, חיוך בטוח, עיניים מאמינות, בטוחות, שזוהי המלחמה הראשונה והאחרונה. כתפיים רחבות, אדירות כוח, ידיים שחושלו בעבודת בנייה. הוא לא ידע כי העוזי הלפות לכתפו, יהפוך עם השנים לנשק חובה. בכל יום זיכרון אני מביטה שוב ושוב בתמונות שלו ומתפכחת יותר. אני מבינה שזהו מעגל קסמים מסוכן ומרדים. בסיוטים שלי אני רואה נעליים צבאיות מאובקות , ללא רגליים בתוכן. מצעד איוולת של מדים המדיפים ריח של אבק ורצון לחיות. כומתה ישנה מחוררת כולה. ודסקית אחת עם מספר אישי.

עם השנים הבנתי שטקסי הזיכרון הם המקום בו המשפחות השכולות נפגשות עם חבריהן “לצרה” ועם החברה הישראלית בכלל. רק אחרי החיבוק הקולקטיבי הן נשארות עם האובדן, עם האבל, עם הכאב הפרטי. הריטואל הזה של מנהגי המוות גורם לכך שביקור בבית עלמין גם 20 שנים אחרי הפך לנורמה. עם השנים הבנתי שזה ביטוי של אבל, לא מסובך. הבנתי פתאום שבחלקה הצבאית, מתחת לכל גושי האבן הדוממים מסתתר מעשה גבורה, הקרבה וחברות שאין כמותה. אנחנו זקוקים ליום הזה, כדי לשוב ולבחון שוב את זהותנו ויציבותנו כחברה. האבל בדד ישכון לו, בסופו של יום. האבל הוא אישי, בודד, פרטי, האבל האישי הוא מסע לכל החיים. ההורים השכולים הפכו עם השנים “לאנדרטה חיה” של הבנים שנפלו. ציפו מהם שיהיו חזקים. שיישאו באחריות ההנצחה לנצח ולזיכרון עולם. מצופה מהם לנשוך שפתיים ולא לומר דבר, אסור להראות את הכאב בחוץ. מותר היה לחוות יגון, רק מאחורי דלתיים סגורות.

וזה מסביר מדוע אף פעם לא דיברו איתי על הדוד שנפל. רק ביום הזיכרון הדליקו נרות נשמה ועלו לבית העלמין. בצפירה שתקו שתיקה רועמת ואני תמיד אמרתי לכולם יש לי דוד שמת חייל, לא דוד חייל שמת. מתוך האבל והשכול אנו רוצים להמשיך הלאה. לא להקדיש יום אחד לזיכרון ובשאר הימים לשכוח. אלא לקחת עמנו את אלה שהיו ואינם. לחיות את חיינו בקדושה מתוך הרגשת השליחות. אנשים גדולים וגיבורים, רבים רבים, נפלו והשאירו לנו צוואה.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ונצעק אמן.