אמה נפטרה מלוקמיה והיום בזכותה אנשים מחלימים!

"מזה 44 שנים שאני משמשת כאחות במקצועי וב-24 השנים האחרונות כאחות אחראית על אשפוז היום ההמטואונקולוגי במרכז לגסי לאונקולוגיה בסורוקה" מספרת אילנה ומוסיפה: "אם יש משהו שלמדתי וראיתי בכל התקופה הזו, הוא שיחסי הגומלין בין האחות למטופל מושתתים על חמלה, אמון, אמפטיה והבנה ומהווים בסיס למתן טיפול איכותי ומקצועי – כזה שהמשמעות שלו קריטית עבור המטופל".

"הדרך שלי למחלקה ההמטואונקולוגית עברה במחלקות רבות בבית החולים ובאחד הימים פנתה אליי האחות האחראית שלי, להחליף את האחות הראשית באשפוז היום מכיוון שעמדה לפני פרישה. מבחינתי זו הייתה מעין סגירת מעגל, כאשר במהלך לימודיי בבית הספר לאחיות, אמי נפטרה מלוקמיה, אחת ממחלות סרטן הדם המטופלות במחלקה ההמטואונקולוגית. אז כשהייתי בלימודיי לא ידעתי יותר מדי והתהלכתי בתחושה שיכולתי לעשות יותר, שלא עשיתי מספיק. ההגעה למחלקה כאחות ראשית נתנה לי את האפשרות לעשות את אותם דברים שלא ידעתי לעשות אז. הפעם עבור מטופלים אחרים".

על המחלקה ההמטואונקולוגית המיוחדת מספרת אילנה: "המחלקה הזו שונה מאחרות, כשברבים מהמקרים, יחד עם הצוות, אנחנו מצליחים לראות את המטופלים שיוצאים ממצבים קשים ומחלימים. עוברים יחד איתם את הדרך בהתמודדות עם המחלה, צולחים אותה ורואים אותם חוזרים לנהל חיים רגילים ואף יותר. נכון, זו לא דרך פשוטה וההתמודדות בה מאתגרת לחולה ולבני המשפחה שאיתו. התחושה היא לפעמים שהשמיים נפלו, אבל אנחנו יכולים להרים אותם בחזרה למעלה. והדרך הזו מתחילה מהפגישה הראשונה".

איך נראים הרגעים הראשונים שמטופל מקבל את הבשורה? "כשהמטופל מקבל את הבשורה שחלה, אנחנו רואים כמעט תמיד את הבלבול, חוסר הידע, אי הוודאות. כבר ברגעים הללו אנחנו מתחילים את הליווי שלו, עוטפים אותו, משוחחים, מסבירים, מנסים להפיג את החרדה. תמיד ממקום של דאגה אמיתית, חיוך וניסיון להסביר כי המצב יכול להשתפר ולהיות טוב יותר. חלק חשוב הוא גם המענה לכל השאלות. מחלות סרטן דם הן מגוונות ויש בהן סוגים שונים ותתי סוגים, לכל אחת מהן פרוטוקול טיפולי אחר והתמודדות אחרת. גם כאן אנחנו נמצאים, כדי לתת את המידע ולהקל ולו במעט על אי הוודאות. הרופא אמנם מביא את הבשורה ומנצח על ההליך הטיפולי, אבל הצוות כולו נמצא שם כדי לתת את כל המענים".

"וזה נכון לא רק למטופלים, אלא גם עבור בן המשפחה שהם מעוניינים שילווה אותם. זה יכול להיות אפילו חבר שילווה בתקופה הזו ואנחנו נעזרים בהם ועוזרים להם, מכווינים אותם, משתפים אותם כדי שיהיו להם כלים משותפים, פעילים ואקטיביים בתקופה הזו ולהצליח להחלים. וגם בדרך עצמה, עד כמה שאפשר להמשיך בחיים רגילים לצד המחלה ולנהל את המחלה. עד כמה שקיימת האפשרות שהמטופל ימשיך את אורח החיים הרגיל שלו עם כל הצורך הטיפולי ומשנה הזהירות שנובע מהמחלה. והם מאוד מרוצים שלא פוגעים בשגרת החיים שלהם ויכולים שלא לשבת בבית בחיבוק ידיים". 

החום והאהבה שמעניקים במחלקה ההמטואונקולוגית מוכיחים את יעילותם לא פחות מהטיפול הרפואי: "הנה ממש לפני שמונה חודשים הגיעה אלינו בחורה צעירה בת 22 שחלתה בהודג'קין לימפומה. אני זוכרת שהייתה בחרדה גדולה, בקושי דיברה, בכתה ולא מצאה מנוחה. התלווה אליה בן זוגה שלא ידע איך מתנהלים עם הסיפור הזה, היא מצידה לא רצתה שהמשפחה כולה תבוא. ליווינו אותה ונתנו לה לצמוח במחלקה, תמיד בחיבוקים, בשמחה, שותפה פעילה איתנו, שתדע הכול ואפילו שהטיפול שהותאם לה יתאים ללוח הזמנים שלה. בשבוע שעבר כבר הגיעה להיפרד כשהיא החלימה לגמרי".

סיפור מרגש נוסף שזוכרת אילנה הסתיים בחתונה: "לכל מטופל עולם משלו וסיפור משלו. לפני הרבה שנים טיפלתי בצעירה שאביה חלה בלימפומה נון הודג'קין ושנים לאחר שהבריא, היא עצמה חלתה בלימפומה. זו הייתה תקופה בה היינו צוות יחסית מצומצם והליווי אף היה אישי יותר, עד כדי כך שלאחר שהבריאה הזמינה אותנו לחתונתה. עם ההגעה לשם, כשהיא כבר על בימת החופה, היא זיהתה אותי למטה, רצה אליי ולחשה באוזני שלא יכלה להתחתן בלעדיי, ברגע המרגש הזה שלה בהמשך חייה".

לסיכום אומרת אילנה: "זהו כל הסיפור, מהשבר הגדול דרך המסע בהתמודדות, האופטימיות בליווי ופעמים רבות ההחלמה והבשורות הטובות. הכול מהול בדאגה אמתית וכנה, רצון שלא לפגוע בשגרת החיים ולהיות שם בשבילם, המטופלים, בכל שלב בדרך הזו". 

הכותבת היא אילנה גוטהרץ, מנהלת סיעוד אשפוז יום המטואונקולוגי, מרכז לגסי לאונקולוגיה, בסורוקה, מרכז רפואי אוניברסיטאי