קורונה טור: "מסרבת להיות אמא היסטרית"

אני יושבת מול המחשב שעבר כבר אין ספור ליטופים ממגבונים לחיטוי המקשים, ויודעת שיש לי מטלה אחת חשובה והיא לרשום כאן טור על מה אמא לילדה מרגישה בימים טרופים אלה, של שהייה ארוכה ולא רציונאלית בביתי הקט, בחוסר מעש, בלי עבודה, פחות פרנסה, מינוס פנאי ובילוי, פלאס דאגות קיומיות ובעיקר לדאוג שלבת שלי בת הכמעט 10, בימי בהלת הקורונה, יהיו חיים מלאים.

מה אגיד לכם, אם מסתכלים על זה מהצד, זו פאקינג מתנה. מה חשבתם, שאתלוש שערותיי ואצעק כאן שאני אמא היסטרית עם לחץ דם גבוה? ממש לא! הרי לימדו אותנו להיות תמיד בשמחה, אז לא נתרגם את זה לאווירת הפי האוור?

תראו, יש לי מלא זמן פנוי וכבר אין לי במלאי חוסר שעות שינה, בחוץ שום לחץ לא קורא לי או שואב אותי אליו, רוב היום מסתובבת בפיג'מה מנומרת, יש לי זמן לבהות במחשב עם כוס קפה מוקצף וקרואסון שוקולד חם ופשוט ליהנות מהכתיבה – אהבת חיי איז באק!

תגידו אימהות יקרות שחשות חירפון קמעה בימים אלה של חיים בתוך תסריט אימה, מה דעתכן לסגור את בסטת הדיכאון ולעבור למהלך הומור שיחזק אותנו בימים גורליים ומשותפים אלה? נכון, אני יודעת שלא קל עם ילדים קטנים בבית שצריכים לשחק, לאכול, לחוות, לשתות, לרחוץ ידיים, לשמור על שפיות ולהבין למה אסור לצאת למגלצ'ה שבפארק, לדאוג שיהיה מה לקנות ועם מה לבזבז ולריב עם הבעל שלכן שהוא לא עושה מספיק חוץ מלשבת בספה. אבל רגע, תחשבו על זה מפרספקטיבה קצת אחרת.

כמה פעמים במהלך שיגרת יומכן בעבודה, בימים שעומס, לחצים לסיים פרויקטים ומטרות, ללמוד למבחנים באוניברסיטה, להכין ארוחות, לדאוג לתשלומים, להסיע לחוגים ולהחזיר, לפתור בעיות חברה, לאין ספור בעיות קיומיות, שהביאו אותנו למיני התמוטטות עצבים - אמרנו לעצמנו בריש גלי: החלום שלנו זה רק קצת שקט, לא לעשות כלום, לשים רגלים על השולחן דמוי העץ, לראות בלופ סדרות בטלוויזיה מ"האטונומיה של גריי" ועד השובר לבבות ההוא מ"חלומות בהקיץ" בויוה, לאכול מה שבא לנו בלי ייסורי מצפון עילאיים, לטפל  בילדים מבלי לחשוב שצריך לקום בחמש וחצי בבוקר, אין צורך לרוץ לעבודה ולנסות לחשב איך היום הזה עובר בכלל ואיך יסתיים, והנה זה קורה! מה רע לעזאזל?

מצטערת לומר, אבל אני מסרבת להיות אמא היסטרית. אני יותר נון-קונפורמיזם וומן. נכון, יש לי ילדה אחת שתהיה בריאה, אבל היא מתנהגת כמו שלושה ילדים עם בקשות מפה ועד הונולולו וחושבת שאני צריכה להיות משרתת לפקודותיה כשהיא מתעצבנת כמו בת 16 עם פצעי בגרות. אבל מצד שני, אני לא כועסת מידי אם היא צמודה לנייד, למסך במחשב, למסך הטלוויזיה או אוכלת יותר מקופלת, כי מה לעשות, מדובר בתקופה חדשה של כולנו שבה כולם צריכים להבין את חוסר המעש שלהם.

נו בסדר, היא קצת מציירת, קצת למידה מרחוק, מפתיעה בארגון טבלה מגוונת של מה עליי לעשות כל יום, עוזרת לי להכין עוגת ביסקוויטים משמינה, כי מי צריך עכשיו יותר מידי אדיוקיישן ומגבלות שיש להם כל כך הרבה זמן לרצות להתגעגע לספסל הלימודים?

תאכלס, לפחות הבת שלי למדה מה פירוש המילה אפוקליפסה.