מגיהנום לגן עדן

הנתונים המספריים מעידים כי אחת מכל שלוש נערות ונשים יעברו טראומה מינית במהלך חייהן. הנערות שנקלעו לסטטיסטיקה הקשה ופיתחו בעקבותיה תסמינים פוסט טראומטיים, מגיעות לעמותת 'עדן' מכל רחבי הארץ ומכל שכבות האוכלוסייה. הטראומה הסיתה את הנערות ממסלול חייהן, יצרה מצוקה אקוטית וכרונית וגרמה להתפתחות דפוסי התנהגות מסכנים ולתחושה של אבדן שליטה. בשל כך זקוקות הנערות לטיפול מותאם ואינטנסיבי. 

ולכן, מאז שנת 2005 מפעילה עמותת עדן פנימייה המציעה לנערות אשר ספגו טראומה ממושכת, טיפול מותאם וייחודי, בו הן לוקחות חלק פעיל בשיפור איכות חייהן. הפנימיה שוכנת בקיבוץ כרמיה ומציעה מענה טיפולי  ל-60 נערות בגילאי 12-18 בתוך כפר ירוק ופסטורלי, בו הן מתגוררות בבתים משפחתיים עם צוות קבוע. המרחב בפנימייה המוצע לנערות הוא מרחב נשי, בלתי שיפוטי, המאמין לנערה ובכוחה של הנערה לייצר לעצמה חיים מיטיבים. 

אחת הנערות שהגיעה לעמותת 'עדן' היא מ' נערה מקסימה שטרם מלאו לה 18, שעמותת עדן נתן לה תקווה וכוח, לה ולהרבה הבנות סייעו להבין איך מתקדמים בחיים ואיך חיים בצל הטראומה. מ' הגיעה מבית שמש ונמצאת בפנימייה כבר שנתיים בעקבות מצוקה רגשית קשה שהובילה לפוסט טראומה כתוצאה מפגיעה מינית שעברה בבית. כשהייתה ילדה היא לא ממש הבינה מה קרה לה והשתמשה בהדחקה כדי לשרוד. ההתעוררות החלה מאוחר יותר, בערך בגיל עשר, ששיתפה את אמה על הסוד הגדול "היא שלחה אותי לטיפול שלא היה יעיל מבחינתי" סיפרה "היא התעקשה שאני צריכה לדבר על זה ובאתי לטיפול כדי לשחק, נתנו מה שיכלו והמקום עצמו לא היה טוב לי". 

בגיל 13 היא התחילה להבין יותר שמשהו לא טוב קורה לה, אבל מבחינתה, זה לא היה קריטי. מה שכן, היא החלה לפחד לישון ולחוות לראשונה התנהגות פוסט טראומתית והחלה לשתות אלכוהול כמעט כל יום בשביל הבריחה מהמציאות "לא הייתי מודעת למה זה קורה" שיתפה בעוז "נכנסתי לדיכאון וניסיתי להתאבד מספר פעמים ולא רציתי את החיים האלה. לא הבנתי למה יש לי התקפי חרדה ורק כשהגעתי לפנימייה התחלתי לשמוע מה באמת קרה לי וקלטתי שהגעתי למקום שבו אני מרגישה שאני לא שונה והמציאות שלי היא לא שונה או נדירה, כי זה קרה לעוד בנות ואני לא לבד בסיטואציה הזו".

מתי שמעת לראשונה על פנימיית 'עדן'?

"רצו לאשפז אותי בבית חולים פסיכיאטרי ופחדו לביטחון שלי, כי ניסיתי להתאבד. הייתי מטופלת על ידי כדורים כי היו לי חרדות ודיכאון והמטפלת שלי אמרה לי שהיא יכולה להכניס אותי לאשפוז, אבל היא לא חושבת שזה מה שאני צריכה, כי מי שנכנס לא יוצא אותו דבר. הייתה גם  צפיפות במחלקה ואנשים ישנו במסדרונות ולכן היא רצתה לעודד אותי בדרך אחרת והכירה לי את הפנימייה הטיפולית. גם ההורים שלי שמעו עליה דרך חברה. הגעתי לפנימייה ומשהו כבר מבחוץ עשה לי טוב. ראיתי דשא, בתים וזה משך אותי פנימה".

ומה הרגשת שנכנסת פנימה?

"שזה המקום שלי. גם שאמרו לי בהתחלה שפה אין טלפון לא הייתה לי בעיה עם זה. ידעתי שאם לא אבוא לטפל בעצמי אני אהיה אבודה. קיבלתי מקום שבו אני יכולה להרגיש שאני אל שונה. שאת יכולה לעזור לעצמך ורוצים לעזור לך. להרגיש שאת במקום שיכול להפוך למקום תומך, מקבל, לא משנה מה אני אביא לכאן יש לזה מקום. יותר בית ממה שהיה לי בבית. שאומרים לי את לא אשמה. שבאתי לא דיברתי באופן ברור, לא סיפרתי מה קרה לי ודיברתי בעיקר עם חברות שהתחברתי אליהן. לקח לי שנה עד שהתחלתי לעבוד על הטראומה. יש פה תחושה שהכל בסדר, לא משנה מי את ומה שעברת, יש לך מקום כאן. יש כאן בנות מגוונות ששותפות למה שעברת, יש בנות מכפרים בדואים, לא משנה מי ומה את - יש מקום לכולן. יש לך אפשרות לחיים". 

ברגע שהחלו לעבוד איתה על הטראומה שחוותה, החלה מ' לסבול מסיוטים בלילות, חוסר שינה ועייפות שהדירה ממנה כל שמחת חיים, אבל הטיפול בה שיפר לה את איכות החיים. זו הסיבה שהיא החליטה להישאר עוד שנה בפנימייה, כדי להוציא עוד טוב בחייה ובעוד ארבעה חודשים היא תצטרך להיפרד מכולן ולחזור לבית בבית שמש ואף תתחיל שירות לאומי בשנה הבאה.

את האדם שפגע בה היא עוד תראה בחייה מאחר והם החלו בתהליכים של מפגשים ושיחות כדי להבין יותר מה שעברה "הוא חזר לטיפול אצל מישהו אחר שמתמחה בדברים כאלה" משתפת על ההתמודדות עם מי שפגע בה "זה תהליך שאני חושבת עליו המון זמן. הוא פגע בי יותר משנה וחצי רצוף. פגע בי מינית. זה קשה, אבל אני היום יודעת שהוא עשה את זה ממקום של מצוקה ואני יודעת שהוא לא רצה לפגוע בי, כי זאת הייתה הדרך שלו להתמודד עם הדברים שלו. זה לא אומר שזה בסדר, ברור לי, אבל לבוא ממקום שהוא עשה בכוונה לא ייתן לי שום דבר". 

את פוחדת ממנו?

"לא, מאז שפתחתי את זה הוא לא ניסה לגעת בי ואני מניחה שהוא מבין שזה לא טוב .לא נגע בי מאז גיל עשר וחצי שפתחתי את המצוקה בפני ההורים. יש בי היום כוחות ואני לא מאמינה שיקרה דבר כזה שוב, ואם יקרה יהיו בי הכוחות להילחם, משהו שלא היה בי אז. גם כמעט נאנסתי שוב בגיל 15".

מה היה שם?

"בחור שניסה לחדור אליי בכוח. בשתי שניות הראשונות קפאתי ואז בום קמתי והעפתי אותו ממני, מה אתה עושה צעקתי ואמרתי לו שוב ושוב לא לא ולא! קמתי ישר והאינסטינקט ההישרדותי שבי הוא היה אחרת כי היו בי כוחות". 

מ' היא אחת מתוך קבוצה בנות שכאמור חוו טראומה מינית קשה והן מצאו מקלט ללב ולנפש. מקלט שהוא קבוצה שהקימה נבחרת אופניים לטיולי בשדות ירוקים, בהדרכת שתי בוגרות והכל מסביב לפנימייה. דרך הרכיבה הבנות מתמודדות עם אתגרים פיזיים ונפשיים ומוצאות בתוכן כוחות כחלק מהתהליך המדהים שלהן ב'עדן' ואף כתבו מכתב לנאנסת מאילת כדי לחזק אותה ולהגיד לה שהן מבינות ומחבקות. 

כמעט חמישה חודשים מאז אירוע האונס הקבוצתי המזעזע באילת, המשפט הפלילי בעיצומו. יש המכנים את המשפט 'האונס השני' כדי להדגיש את מורכבות החוויה של הנאנסת בבית המשפט, בעודה נחקרת בידי 11 הסניגורים של הנאשמים, על מה שקרה באמת באותו הלילה האפל בחודש אוגוסט האחרון במלון באילת.

מיד עם קבלת הידיעה, בלי להסס, בחיבוק ואהבה גדולה, מיהרו הנערות בפנימיית 'עדן' להרים את הכפפה. על דפי נייר יפים ופרחוניים, ישבו הנערות, שחלקן נפגעו בעברן, לכתוב ולהזכיר לנערה כי יש בתוכה את הכוחות להמשיך ולחיות, בראש מורם וללא בושה, על אף הזוועה שחוותה. "כתבתי לה הרבה דברים ולא אישיים מתוך מקום שהלוואי שמישהו היה עוזר לי כשאני הייתי צריכה ובשבילי. כשהייתי לבד. כל אחת כתבה מהמקום שלה. זה הגיע אליה ואני מקווה שזה רק עוד אותה"  שיתפה מ' על כתיבת המכתב.