"תודה לאנשים שחושבים עלינו ניצולי השואה- זה הכל בשבילנו"

היום, יום שלישי כ"ז בניסן, מציינים ברחבי הארץ את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היום מוקדש להתייחדות עם זכר השואה ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים אלה, יום בו אנו זוכרים את ניצולי השואה, את ששת מיליון הנספים ואלו ששרדו והגיעו לארץ ישראל. השנה נספר לכם על הקשר המיוחד שנוצר בין דורינה נקאש, ניצולת שואה מבאר שבע, לבין קבוצת לוחמות מגדוד איסוף קרבי שאימצו אותה, כשהן מלוות אותה מידי שבוע במפגשים וגם מרחוק, בימי הקורונה. המפגש ביניהן התאפשר בזכות מיזם 'עכשיו זה הזמן- המיזם להפגת בדידותם של ניצולי שואה'.

בימים שבשגרה, מידי יום חמישי מגיעות בתורנות בכל שבוע שתי חיילות אחרות מגדוד איסוף קרבי לביתה של דורינה נקאש בבירת הנגב, כשהן בדרך הביתה מבסיס חיון בדרום. החיילות יושבות עם דורינה, מספרות לה על הצבא ושומעות על הסיפורים שלה מהתקופה בה שירתה בעצמה, הן מבלות יחד ושומרות על קשר טוב. 'עכשיו זה הזמן' דואג לחבר בין ניצולי שואה החווים תחושת בדידות, לבין מתנדבים חברתיים שבאים ומארחים להם חברה מזמנם הפנוי. את המיזם מפעילה הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר בשיתוף ג'וינט ישראל-אשל בניהולה של עמותת מטב.

מרומניה לבאר שבע

דורינה, נולדה בשנת 1942 ברומניה, עלתה לארץ כשהיית בת 8 וחצי והגיעה עם משפחתה ישר לנגב. היא עלתה לארץ עם הוריה ושני אחיה, בארץ נולדו לה שני אחים נוספים. את השואה היא זוכרת בעיקר מסיפורים ששמעה מסבתה, "ברומניה גרנו כמה משפחות בחצר אחת ולכולם מקלט משותף. יום אחד הייתה אזעקה, באותו רגע אימא שלי לקחה אותי בידיים והלכנו עם סבתא למקלט בחצר. פתאום הן הבינו שהן שכחו בבית את התיק עם החלב והאוכל בשבילי, התינוקת", סיפרה דורינה ל'באר שבע נט', "הן רצו מהר יחד להביא את האוכל כשאני על הידיים של אימא שלי, איך שנכנסו הביתה שמענו את ההפגזה. כל האנשים שהיו במקלט בחצר נהרגו, אנחנו הצלחנו להישאר בחיים".

דורינה מספרת על החיים בצל המלחמה, עם שיטור קהילתי ברחובות ואיסור לצאת החוצה אחרי חמש בערב, "כל יהודי שהיה נתפס היו הורגים אותו... הרוסים שהיו ברומניה באותו הזמן לא איפשרו לרומנים לשלוח את היהודים לאושוויץ וככה הצלחנו המשפחה להישאר בחיים", נזכרה דורינה. כעבור שנים אחרי שכבר הייתה בארץ, התגייסה בשנת 1960 לצה"ל כשהיא זוכרת את השירות הצבאי כחוויה טובה ומשמעותית. דורינה הינה אחות שכולה, אחיה שירת בגולני ונפטר במלחמת יום כיפור. בהמשך היא התחתנה והביאה שני ילדים וכיום יש לה שבעה נכדים. היא הייתה ספרית במקצועה, אך אחרי שנולדו ילדיה הפסיקה לעבוד ובעלה, זכרונו לברכה, היה המפרנס.

"איזה כיף שיש לי עוד כמה נכדות"

כיום חיה דורינה לבדה בביתה בבאר שבע, כאשר מלבד משפחתה הקרובה, היא שומרת על קשר עם הלוחמות של גדוד 727 שמלוות אותה בשנה האחרונה. "כשסיפרו לי שיש את התכנית הזו זה מאוד שימח אותי, הן התלהבו מהסיפורים שלי, מהתמונות של אותה תקופה, היו מבסוטיות שאני מכירה את השמות והמונחים של הצבא ואני נהנית מאוד כי יש לי בדרך הזו עוד כמה נכדות וזה כיף גדול", סיפרה לנו דורינה. גם רותם ארזוני, לוחמת בגדוד שמרכזת את הפעילות מספרת ל'באר שבע נט' על התחושות: "היינו מגיעות פעם בשבוע זוג בנות מהבסיס בדרך הביתה ועוברות אצל דורינה, יושבות איתה, שומעות על הסיפורים ומארחות לה חברה".

איך הקשר ביניכן?

רותם: "נוצר קשר טוב איתה, הפכנו לחברות שלה, אנחנו מאוד נרגשות להיפגש איתה ולהכיר אותה, היא מספרת לנו על החיים שלה, שמחה לשמוע עלינו ועל הסיפורים של הצבא, השיחה איתה תמיד קולחת, ממש מרגש לבוא על מדים ולפגוש אותה בבית שלה ופשוט לשמוע על הסיפורים שלה מהצבא. עכשיו בגלל הקורונה אי אפשר להגיע אליה ואנחנו לא יכולות לצאת מהבסיס, אבל עדיין מתקשרות אליה פעם בשבוע, חשוב לנו לשמור איתה על קשר. היא תמיד שמחה ומעריכה אותנו וזה כיף. הסיפורים שלה על השנים הראשונות בארץ, על כך שזה לא מובן מאליו שיש לנו את המדינה... זה מאוד מחבר אותנו לעשייה שלנו כלוחמות בצה"ל, נוצר פה חיבור מיוחד בין הדורות".

דורינה: "כל החיילות שומרות איתי על קשר, גם בימי קורונה, מתקשרות ומתעניינות. בשבילי זה הרבה, כי אני ממש לבד, אז כל טלפון זה מתנה וברכה. הן שומרות על קשר, אני מתגעגעת לכולן וכיף לי איתן, אפילו החתולה שלי מיצי קיבלה אותן בצורה יפה".

דורינה, מה היית רוצה להגיד להן ולכל המתנדבים שמסייעים לניצולי השואה?

"תודה רבה. אותם אנשים שחשבו על הבודדים המבוגרים וניצולי השואה זה מחמם את הלב. השעה הזאת שהם באים לארח לנו חברה זה הרבה יותר משעה, זה הכל בשבילנו ונותן המון. עצם הדאגה, ההתעניינות באדם, זה דבר מאוד אנושי, לראות שהצעירים דואגים למבוגרים ולא רק מטעם משפחה גרעינית אלא גם בקהילה שסובבת אותנו זה מחזק. אין לי מילים ואני מודה על הפרויקטים האלה, אנחנו שמחים על כל עזרה. אני תקועה בבית 24 שעות אז בשבילי מי שבא ומתקשר זה כיף, כי אני לבד בין 4 קירות. אני מאחלת בריאות לכולם, שאלוהים ישמור על החיילים והחיילות, אני מודה לכל העמותות וכל מי שעוזר לנו, זה מחמם את הלב ועושה לנו טוב ונחת רוח".