"יש הרבה בדידות אז טוב שיש את המתנדבים שעוזרים מכל הלב"

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מצויין היום, 27 בינואר, ברחבי העולם כיום בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים לפני 76 שנים. תקופת הקורונה הוכיחה לכולנו עוד יותר עד כמה חשוב לדאוג לקשישים ולמבוגרים, לאנשים שבזכותם אנחנו כאן, ביניהם כמובן גם ניצולי השואה. מי שנמצא כאן עבורם כל הזמן הם מתנדבי מיזם 'עכשיו זה הזמן- המיזם להפגת בדידותם של ניצולי השואה', מיזם אשר הפגיש בין אפרת דרורי, ניצולת שואה בת 81 מבאר שבע, לבין אליזבת ונטלי, אם ובת, וקטרין, מורת פיתוח קול, שמצאו קשר מיוחד באמצעות המוסיקה.

מיזם 'עכשיו זה הזמן- המיזם להפגת בדידותם של ניצולי שואה' נוצר בכדי לחבר בין ניצולי שואה המדווחים על תחושת בדידות, לבין מתנדבים חברתיים שבאים ומארחים להם חברה מזמנם הפנוי. את המיזם מפעילה הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר בשיתוף ג'וינט ישראל-אשל בניהולה של עמותת מטב . המיזם הוא מיזם ארצי אשר פועל גם בבאר שבע ולוקחים בו חלק מעל ל-150 זוגות של ניצולים ומתנדבים מאזור באר שבע והסביבה.

אפרת דרורי, כיום בת 81 וגרה בבאר שבע, נולדה בהונגריה ועברה ילדות לא פשוטה. אמא שלה השאירה אותה בבית החולים כשהיא נולדה ועד גיל 14 עברה במספר משפחות אומנה. "בתור ילדה היו לי חיים רעים, עברתי גיהנום, הייתה אישה שחייתי אצלה וקראה לי יהודייה מסריחה, לא ידעתי בכלל מה זה אומר...", סיפרה ל'באר שבע נט' אפרת, "עד שבגיל 14 לקחו אותי לפנימייה עם עוד ילדים, שם הכרתי ילדה בשם יהודית שהייתה חכמה ויפה, היא אמרה לי שאני לא צריכה להתבייש שאני יהודייה". בגיל 16 הכירה אפרת את אמא שלה בפעם הראשונה, היא חיה אצל דודים שלה ובשנת 1956 פרץ מרד בהונגרייה ואפרת ברחה משם לארץ לבדה. היא הגיעה בהתחלה לקיבוץ מעגן ובהמשך חיה בבאר שבע משנת 1961. היא עסקה בחייה הבוגרים בתחום החינוך המיוחד, יש לה שני ילדים, ארבעה נכדים וכלבה בשם צ'פי.

עוד מגיל צעיר היה לאפרת חלום לשיר, "בגיל 14 מאוד רציתי להיות זמרת ולשיר, אז עוד הייתי אצל האישה הזו שגדלה אותי שאמרה לי שהזמרות לא היו מוצלחות כמו אימא שלי שזרקה אותי... זה היה לי קשה ועזבתי את החלום הזה". עד שיום אחד שמעה צביה גאייר, רכזת אזורית של מיזם 'עכשיו זה הזמן' באזור באר שבע והסביבה על חלומה של אפרת והיא מצאה לה חיבור מנצח. נטלי בת ה-16 לומדת פיתוח קול בבאר שבע אצל המורה קטרין, ויחד עם אימא של נטלי, אליזבת בת ה-46, הגיעו שלוש הנשים להכיר את אפרת ולהגיש לה חלום ילדות- לשיר בהונגרית. מאז נוצר ביניהן קשר מצויין כשאפרת היא כמו בת משפחה בביתן של אליזבת ונטלי. "אמרתי להם שאני רוצה לשיר בהונגרית אז הם הכירו לי את נטלי, קטרין ואליזבת, כל הכבוד להן. לפני הסגר והקורונה היינו נפגשות ושרות יחד", הוסיפה אפרת.

"אני מזמן רציתי להתנדב עם ניצולי שואה, זה משהו שהרבה זמן רציתי לעשות, פתאום צבייה שלחה בקבוצה שיש אישה ניצולת שואה שהחלום שלה זה לשיר בהונגרית ושיקשיבו לה, אז ישר הגבתי, אמרתי לה שזה מתחבר אלינו כי יש לי בת שלומדת שירה בקונסרבטוריון וחברה שמלמדת פיתוח קול וככה צבייה קישרה בנינו", סיפרה לנו אליזבת על תחילת הקשר המיוחד. "בהתחלה היינו הולכות בפעמים הראשונות אליה הביתה ולאט לאט היא התחילה גם לבוא אלינו לארוחות משפחתיות אצל סבא וסבתא שלי", הוסיפה נטלי, "היא כמו משפחה בשבילנו. יש לה אנרגיה ורוח צעירה של נערה".

מה אתן הכי אוהבות לעשות יחד? איך עברו ימי הקורונה?

אפרת: "היינו שרות יחד גם עם קטרין, מאז הסגר אי אפשר להיפגש אז עזרו לי עם הטאבלט והיה לי כיף כי עשיתי קריוקי. אנחנו מדברות בטלפון, זה נורא קשה. מזל שיש לי את הכלבה שלי ואני יכולה ללכת לטייל איתה ולצאת מהבית אחרת הייתי משתגעת, אני עם הרבה אנרגיה ומרץ".

אליזבת: "היא מרגישה מאוד בודדה, אנחנו מדברות איתה בטלפון והיא אישה מקסימה ואנרגטית, קשה לה להיות בבית לבד בלי חברים ובלי לצאת".

מה דעתכן על כישרון השירה של אפרת?

נטלי: "יש לה כישרון טבעי, אני במשך שלוש שנים לומדת פיתוח קול ומה שהיא עושה באופן טבעי לקח לי זמן להצליח, היא מקסימה".

אליזבת: "היא יודעת איך לשיר ולשמוע אותה שרה מרגש מאוד, אני מתאפקת לא לבכות, היא שרה מקסים, תענוג להיות איתה ולשיר, יש לנו תכנית לעשות מופע עם כמה שירים שהיא אוהבת מול המשפחה והחברים".

עבור אליזבת ונטלי כל מפגש שירה עם אפרת מרגש במיוחד. "היינו אצל קטרין, היא מנגנת על הפסנתר ואני, אמא ואפרת שרות יחד. היה רגע שאפרת שרה שיר על אמא, וסיפור הילדות שלה מאוד מרגש, אז זה נגע בכולנו, בכינו והתרגשנו ביחד איתה", שיתפה נטלי. "הן מקסימות, הן חגגו לי יום הולדת, אנחנו שרות ביחד ומחכה שהקורונה תיגמר והכל יישתנה", הוסיפה אפרת.

מה החשיבות בעיניכן של התנדבות ועשייה למען ניצולי השואה ועזרה להם?

אליזבת: "ההתנדבות היא ערך שמאוד חשוב לי וחשוב לי להעביר אותו גם לבת שלי, ונטלי היא כזו באופי שלה באופן טבעי. היא רכזת בסולידריות ישראלית וערך ההתנדבות חזק אצלנו במשפחה, אנחנו כאן תמיד כדי לעזור".

נטלי: "זה משהו שחשוב שכולנו נעשה לא רק בקרב בני הנוער אלא אצל כלל האנשים, זה היה החלום שלי עוד לפני, מאז ומתמיד היה לי חלום להתנדב עם ניצולי שואה. היו לי חששות אם אצליח להתחבר למבוגרים אבל כמובן שהתחברתי לאפרת והתפיסה שלי השתנתה לגמרי. אין משהו יותר טוב ומקסים מלהתנדב אצל ניצולי שואה, אני שמחה על זה. ערך ההתנדבות גבוה אצלי וזו יוזמה מבורכת".

לכבוד יום הזיכרון הבינלאומי לשואה- מה חשוב לך להגיד לכל המתנדבים שמסייעים לכם? מה חשוב לכן להגיד לקוראים?

אפרת: "אני אסירת תודה להם, הם מראים לנו את האור. הילדים לא יכולים לקפוץ כל הזמן כשאני מרגישה לא טוב, הם גרים רחוק, אז גם אליזבת, קטרין ונטלי מארחות חברה ועוזרות לי. מגיעה להן תודה רבה. אנחנו מבוגרים ובקורונה זה מרגיש כמו בית סוהר, לא עשינו שום דבר והינה בגלל אחרים אנחנו צריכים להיות סגורים ולא טוב לנו. זו תחושה של בדידות, אין מה לעשות, בלילה אני מתעוררת לבד ומה אני יכולה לעשות... זה נורא קשה אבל טוב שיש את המתנדבים שעוזרים לנו מכל הלב".

נטלי: "יש תופעה בישראל שלא דואגים לניצולי השואה, הרבה מהם עניים ובודדים אז צריך להתייחס אליהם, לתרום ולהתנדב ולתת להם. צריך להמשיך להעלות את המודעות לניצולי השואה כל הזמן".

אליזבת: "חשוב להמשיך לפעול למענם כל הזמן כי זו אוכלוסייה שלא תהייה איתנו עוד הרבה זמן לצערי, מגיע לה לקבל את כל הטוב בעולם, האמת היא שאני רוצה להכליל את זה לכל אוכלוסייה המבוגרת והקשישים. יש שם כל כך הרבה בדידות, הרבה פעמים אנחנו מסתכלים על אנשים עם מחלות או נזקקים אבל הבדידות יכולה גם כן לגרום לסבל מאוד גדול. אז חשוב שרק נתעניין, נתקשר ונהיה כאן עבורם, זה נותן להם כל כך הרבה. הלוואי שכל הרוח הזו של ההתנדבות והסולידריות תמשיך באותו עוצמה תמיד".