הרופא הבכיר בנגב

בפברואר הקרוב, ימלאו 4 שנים מאז מונה ד"ר שלומי קודש, למנהל בית החולים הגדול בנגב – "סורוקה". מאז שמונה לתפקיד, מנהל קודש את המקום ביד רמה, שכמעט אין שני לה במערכת הבריאות. קודש, שבשבוע שעבר חגג את שנתו ה-55 על הכדור, הוא באר שבעי בנשמה. הוא מזדרז להראות לי את החולצה האדומה של הפועל באר שבע, שקיבל מאליניב ברדה בכבודו ובעצמו לכבוד יום ההולדת, ותלויה בגאון על הקיר במשרדו – "אני הולך כמעט לכל משחק בית. כמובן שיש פעמים שהתפקיד לא מאפשר, אבל אני משתדל להגיע מתי שאני רק יכול".

הוא באר שבעי מגיל 5, בן למשפחה שעלתה מארה"ב. בוגר מקיף ה' לשעבר, ומתגורר כעת במיתר יחד עם אשתו איריס, רופאת ילדים וותיקה במרכז לבריאות הילד בדרום. יחד הביאו לעולם זוג הרופאים שלושה ילדים – מיכל, סטודנטית לרופאה בעצמה, דנה, שכרגע משרתת בצבא, ויובל בן ה-17, הכדורגלן. קודש, סיים את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת בן גוריון בשנת 1994, לאחר מכן נסע להתמחות באוניברסיטת ייל היוקרתית, ואט אט התחיל ליצור לעצמו שם של רופא מוכשר, כשבהדרגה הוא עובר בין תפקידים ניהוליים שונים, ואף היה המנהל הרפואי של "כללית" במחוז דרום.

והוא, כדמות הסמכותית כל כך סמכותית, מודע להכל, תמיד דואג, תמיד יודע, ובכלל – נראה כי התפקיד תפור למידותיו בצורה מושלמת. עדות בהירה לכך, היא ההתמודדות, עם אחת מהשנים הקשות שידעה מערכת הבריאות בישראל: נגיף הקורונה שנכנס לחיינו בסערה, הינו עדיין מרכיב חשוב בשיחה עם אדם בתפקידן, וזה כמעט בלתי נמנע להתחיל לסכם שנה, ללא לשאול תחילה על האתגר בפניו עמד בית החולים והצוותים הרפואיים, שבראשם עומד כמובן ד"ר קודש עצמו.

האם אתה חושב שבית החולים התמודד טוב עם הקורונה?

"למען האמת, אני חושב ש"סורוקה" התמודד מצוין עם הקורונה, אפילו בין הטובים בארץ. זה נובע מזה שבית החולים באמת נחשב לאחד מהטובים בכל תחום שכמעט תרצה - יש לנו את המיון הכי חזק בארץ, אנחנו במקום ראשון גם במניעת זיהומים מבין כל בתי החולים בישראל. מעבר לכך, יש ברשותנו את המעבדה לוירולוגיה הכי טובה, אחרי זאת של משרד הבריאות. ומה שבלט אצלנו במיוחד היה: שמהשבוע הראשון, ניהלנו פרוטוקולים לשעת חירום, וכל הדברים האלו ביחד הובילו אותנו למקום מאד טובה בכל הקשור להתמודדות מול המגפה. מה גם, שלאורך כל הגלים, הגיעו הנה חולים מכל הארץ, וזאת מבחינתי הייתה גם תעודת כבוד ליכולות של בית החולים.

מה הקולות ששמעת במהלך השנה מהצוותים הרפואיים? ומה זה לימד אותך עליהם?

"אני בסורוקה משנת 1988, אז אני יכול לומר שאני מכיר כמעט את כל העובדים אישית. אבל במהלך אותה תקופה, התחזקה בי ההבנה כמה בית החולים הזה חזק. העובדה כי המון מחלקות, שלאו דווקא קשורות לטיפול במחלה, נתרמו לצורך העשייה ממה מהרגע הראשון. והסיבה שהתמודדנו בזה בצורה טובה הוא הצוות המדהים, שנתן מעצמו מעל ומעבר. לעיתים זה הרגיש קצת כמו להחזיק קו בצבא, ואפילו החלטנו שבכל תקופה צוות המחלקה יתחלף, בשביל שלא תיווצר שחיקה. וכולם עמדו בזה בתושייה רבה, ואני מעריך אותם מאד על כך".

"אם שואלים אותי אם אני מרוצה מכמות כוח האדם, אני עונה - לא בא' רבתי"

מזה מספר שנים שנושא כוח האדם בנגב במספר תחומים ציבוריים, מטריד ואף מדאיג. רק לאחרונה פרצו מתמחי לימודי הרפואה בישראל במחאה, כי כמות השעות שמתמחה עובד בהם אינם הגיוניות בעליל. יתרה מכך, ד"ר קודש מציין, כי המחסור ברופאים הוא אחד מהנושאים הכי חשובים שיש לדבר עליהם. לטענתו, יש מחסור של כמה אלפי רופאים ואנשי צוות. וזה רק הולך להחמיר בעתיד – "מערכת הבריאות בארץ לוקה באופן חמור מבחינה תקציבית, מזה שנים כבר. גם ההשקעה של ישראל בבריאות ביחס לתל"ג היא לוקה בחסר, במיוחד ביחס למדינות ה-OECD.  אז כן, יש מחסור חמור בכוח האדם, ויש פער מטורף שאמור להדיר שינה מכל אזרח בישראל. וזה פערים שרק יחמירו בשנים הבאות. לצורך העניין, כדי להגיע לממוצע הרופאים הארצי, חסרים בנגב יותר מ-1000 רופאים, ו-1500 אחיות. אז אם שואלים אותי אם אני מרוצה מכמות כוח האדם, אני עונה - לא בא' רבתי – כי חסר המון כוח אדם בנגב, וממש לא רק ב"סורוקה".

למי שיתהלך בסורוקה, יוכל להבחין בבנייה הכמעט עקבית בתחומי המרכז הרפואי. מחלקה אונקולוגית חדשה שנפתחה לאחרונה, מצטרפת גם לתכנון הגדלת חדר המיון בחצי. זאת בנוסף למחלקת פגייה חדשה שנפתחה. קודיש נשמע מסויג מעט, כי מצד אחד הוא טוען כי ההתקדמות של בית החולים במספר תחומים משביעה רצון, כמו למשל בכמות המיטות בחדר המיון - "עד לפני שנתיים היינו מקום שני מהסוף, וכעת אנחנו נמצאים אי שם גבוה למעלה, מבחינת כמות המיטות במיון. עם זאת, לטענת קודיש, אחת הבעיות הרציניות ביותר איתם מתמודד בית החולים הוא – הוספת כמות מיטות כוללת לשאר מחלקות בית החולים – "אנחנו במצב שבו חסרים לנו כ-200 מיטות, וזה מבחינתי אחת המטרות הגדולות שלי. מדובר בפרויקט בעלות של כ-200 מיליון שקל, אבל אם זה אומר שאף אחד לא יאלץ לישון במסדרון, אז זה מה שיקרה".

"אם אני אציב 1000 מאבטחים, אף אחד לא יצליח לקבל טיפול"

לפני פחות מחודש, מצא עצמו קודש כמנהל בית החולים, במרכזו של אירוע חריג ביותר: סכסוך של מספר שנים בין משפחת אל-קסאסי ומשפחת אל-טלאלקה, הוביל לקטטה אלימה במיוחד, במהלכה אף נעשה שימוש בנשק חם, כשאחד מהמתפרעים השתמש באקדח שברשותו על מנת לירות לעבר אדם אחר. חומרת האירוע, שהתרחש כל כולו בתוך כותלי בית החולים, הדליק אף יותר את הדיון על רמת המשילות בנגב וחוסר הביטחון של התושבים.

"מדובר היה בחציית קו אדום, כי בית החולים זה מקום קדוש" אומר קודש, שנאלץ לאחר האירוע לספק מספר תשובות, למשל – איך קורה מצב שמישהו נכנס עם נשק חם לתוך מתחם בית החולים: "לכל מי שגר בנגב, קטטות הם דבר מוכר, עם כל הצער שבדבר. אבל מה שקרה פה זה אירוע חמור אף יותר, וזה דבר שפשוט אסור להסכים איתו. באירוע הזה אמנם לא ירו על אף אחד מצוות הרפואה, אבל אמרתי גם אז, 'שבית חולים זה מקום קדוש ובו נשק הוא מחוץ לתחום לגמרי. אני לא רוצה בכלל לחשוב, מה היה קורה אם מישהו מהצוות היה נפגע."

אתה חושב שזה יכול היה להימנע באיזשהו דרך?

"חשוב להבין - אם אני אציב 1000 מאבטחים, ואני אתחיל לעשות פה בידוק בטחוני ברמה של בסיס הקרייה, אף אחד לא יקבל טיפול רפואי ויהיה פקק מטורף בכניסה. אם זאת, זה מטריד אותי מאד שזה לא בידיים שלי".

אז איך בכל זאת אפשר למנוע מקרה כזה בעתיד?

"אמרתי את זה מספר פעמים, כי צריך להציב שוטרים בבית בחולים, כי בסופו של דבר שוטר זה דבר מרתיע. מה גם שבית החולים משתרע על כ-300 דונם, אז אולי בכלל צריך לשקול פה שיטור שינכח 24/7. אני יכול לספר לך, שחסרים פה לא פחות מכ-40 מאבטחים. הבעיה הגדולה היא, שאנשים לא עומדים בתור בשביל המשרה הזאת, אבל זה כבר מצריך חקיקה. אני התרעתי מספר פעמים, ואפילו הצעתי שחיילים שעשו שירות קרבי, יעבדו פה בתור עבודה מועדפת. אבל הממשלה לא הסכימה בזמנו, ואני אומר בכנות – אני בעצמי לא בטוח שאני כהורה, הייתי רוצה שהבן שלי יעבוד בתנאים הנוכחיים".

לפני כשבוע דווח, כי הממשלה אישרה באופן היסטורי - עוד הקמת מרכז רפואי כאן בבאר שבע. אתה מברך על המהלך? או שלדעתך אין צורך בעוד אחד כאן בסביבה?

"אני חושב שצריך לחשוב לעומק, וברצינות מה עושים באמת. כי אני אגיד דבר כזה - בוודאי שאני מברך על התוספת, כי בסופו של דבר חסרים המון שירותי רפואה כאן בדרום. מה שמטריד אותי בכל הסיפור, זוהי האפשרות כי כשייפתח בית החולים העתידי, פשוט לא יהיה מי שיעבוד בו. ואני מפחד שיתחיל להתנהל קרב על כוח אדם, כשמי שיסבול בסופו של דבר יהיו כמובן התושבים. ומה שאני מציע, וגם דיברתי על כך, הוא שלפני שהולכים ובונים תוכניות ומבנים, צריך לעשות תכנית מסודרת בנושא כוח האדם. רק תראו את מה שקרה ב"אסותא" אשדוד, ששם לקחו רופאים מ"אסף הרופא", ומ"שיבא" ואפילו קצת פה, וממש רוקנו את בתי החולים באופן כזה שממש פגע בבריאות של תושבי הסביבה. ואני חושב, שאם בסופו של דבר ייפתח בית החולים, ולתושבי הנגב עדיין לא יתקצרו התורים למשל, אז פשוט לא הרווחנו כלום".

גם בית החולים, וגם אתה באופן אישי, הופעתם הרבה בכותרות בשנה האחרונה. זה משהו שאתה מעדיף להימנע ממנו? או שאתה מרגיש בנוח עם החשיפה?

"לבית החולים סורוקה יש המון הישגים בשנה האחרונה - אנחנו משולבים ברובע החדשנות של העיר, השתלות הכליה כאן הוכפלו פי 2 השנה, כך שאנחנו מובילים בהמון דברים. ובכלל, הסיפור של סורוקה הוא לא רק הסיפור של המנהל שלו, וזה לא יעד מבחינתי שיכירו אותי או משהו כזה. אני בסופו של דבר גאה בצוות שלי, שתומך בי ועומד מאחוריי. חשוב להבין, כי יש פה כ-5000 עובדים בכל הסקטורים, שקמים בבוקר במטרה אחת - לעשות טוב לתושבי הנגב. זאת לא עבודה קלה בכלל, ובהיבט התקשורתי חשוב לי שידעו שיש פה צוות מדהים שרק רוצה לעשות טוב".

אז איך באמת נראים הימים הלחוצים של מנהל בית חולים? יש זמן בכלל לעצמך?

"קודם צריך לשאול איך נראה יום לא לחוץ (צוחק). אני יכול לומר, שהאתגר הוא יום יומי, והמשפחה משלמת מחיר, אין שאלה בכלל. נכון שיש את סוף השבוע ואפשר קצת לעבוד בגינה, אבל בחו"ל למשל לא הייתי ב-3 שנים האחרונות, וזה פשוט כי לא הרגשתי בנוח לעשות זאת, מבחינת רושם אישי".

מה התוכניות לעתיד? מה הנושא שהכי מעסיק אתכם כרגע, כבית החולים הגדול ביותר בנגב, ואחד הגדולים בארץ.

"האתגר הכי משמעותי, שמעסיק חלק גודל מהזמן שלי, הוא נושא כוח האדם. אנחנו פה בבית החולים בינתיים בסדר. אבל אני צופה שתוך 4-5 שנים, יהיה פער שישפיע ישירות על השירות. אמנם יש ניסיונות של המדינה, אבל זה לא מספיק, ועם הזמן האתגר יהיה הרבה יותר גדול. מעבר לכך, יש לי אתגרים שונים, כמו להביא מנהלי מחלקות טובים. כמובן שיש גם תנופת פיתוח מאד משמעותית, ואנשים יתרגלו לראות המון מנופים בסורוקה. מהבחינה האישית, אני פשוט רוצה להמשיך לעשות טוב לתושבי הנגב. מעבר לכך, אני בקרוב אצטרך להתמודד עם אתגר של גיוס בן לצבא, אבל יש לי עוד שנתיים לכך. עד עכשיו גייסתי שתי בנות, אז אני מאמין שאהיה בסדר (צוחק).