"סמוטריץ' ובן גביר מובילים אותנו אל התהום. הקמפיין של בנט נגדי היה מרושע ונבזי"

"מעולם לא פקפקתי בזכותנו, היהודים, להגדרה עצמית ושהמימוש של זכות זו הוא פה, בארץ הזאת, אבל ביני לבין הפרשנות שמעניק הימין והלאומני הקנאי לציונות, פעורה תהום עמוקה שאינה ניתנת לגישור. אני באמת מאמין שסמוטריץ ובן גביר מובילים אותנו אל עברי פי פחת". כך יספר הסופר פרופ' יוסי יונה, שבימים אלו יצא לאור הרומן השלישי שלו "היורש" (הוצאת פרדס). הוא למד את הדוקטורט בפילוסופיה באחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב ועד לא מכבר איש סגל באוניברסיטת בן גוריון, ומודה כי למרות שכתב מעל 14 ספרים מפרי עטו ואינספור מאמרים אקדמיים - המעבר מכתיבה אקדמית לכתיבת פרוזה לא היה פשוט עבורו.

פרופ' יונה, ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית וחבר כנסת לשעבר ברשימת המחנה הציוני, יעלה בקרוב בתיאטרון יפו מחזה מפרי עטו. "התשוקה לכתוב פרוזה שכנה במרתפי הנפש שלי שנים ארוכות. היא חיכתה בסבלנות אין קץ ליום שבו אשחרר אותה ואוציא אותה לאור. הכתיבה עצמה אינה זרה לי. כתבתי מעל 14 ספרים מפרי עטי ואינספור מאמרים אקדמיים. המעבר מכתיבה אקדמית לכתיבת פרוזה לא היה פשוט עבורי. עדיין אני נדרש למאמץ גדול כדי להמיר את הכתיבה האקדמית בכתיבת פרוזה, להיפטר מהתשוקה להסביר הכל, להבין הכל, ובמקום זאת לאמץ כתיבה פתוחה יותר, מרומזת יותר, רבת משמעויות ורב-ערכית. כל זאת מבלי לאבד את העומק של החוויות האנושיות כפי שהן באות לביטוי ברומנים, בגיבוריהם ובפעולותיהם. דבר זה נדרש מכיוון שאני מאמין שיכולתנו להבין את התנהגותם של בני אנוש, כולל את עצמנו, מוגבלת באופן עקרוני. דבר זה גם נדרש כדי להפוך את הקוראים לשותפים פעילים במתן פרשנויות אפשריות לעלילות הנפרשות ברומנים ולהבנת מניעיהם של הגיבורים". כך אומר הסופר פרופ' יוסי יונה, תושב תל אביב, שבימים אלו יצא לאור הרומן השלישי שלו "היורש" (הוצאת פרדס).

ספרו הראשון "לא זמן טוב לאהבה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) יצא לאור בשנת 2015, וספרו השני "תאנים טובות מאוד" (הוצאת כרמל) יצא לאור בשנת 2021. ספרו הרביעי בדרך. "אני מקווה שהוא ייצא לאור בשנה הבאה בשם הזמני "קציר המגל", הוא אומר. הוא עסוק גם בתערוכה, שמוצגת בימים אלו בגלריית מכללת ספיר כמחווה לספרו "אופקים חדשים: מופעים של הפוליטי בשדה האמנות החזותית בישראל". 

ברומן "היורש" מאת פרופ' יוסי יונה דניאל בית הלחמי, סטודנט לספרות אמריקאית עכשווית, מתבשר שאחיו הבכור, איתן, נהרג בתאונת דרכים. האירוע הטראגי גוזר על דניאל לחיות ביתר שאת בצִלו המצמית של איתן, שהיה הבן מועדף על אביו ואף יועד לרשת את העסק המשפחתי, ייבוא ושיווק של כלים חקלאיים. דניאל נישא, מביא ילד לעולם ומצפה לעתיד מזהיר בעיסוקו האקדמי אך המורשת העסקית של משפחתו נושפת בעורפו. נדמה שהוא כבול באזיקים ל"תבנית נוף משפחתו". האם יוכל להשתחרר מהם, ובאיזו דרך? לאורכו של הרומן שב הגורל ומגיח כאל דמוני המתבונן בהשתאות משועשעת בגיבור המתחבט כיצד עליו לחיות את חייו, מחשב ומכלכל את צעדיו, אך נותר כבול לתכתיביו של הגורל, ואף הופך קורבן להתעמרויותיו. למסע הגשמי שאליו יוצא הגיבור נלווה מסע פנימי, שבו הוא מתוודע למופעיה הכעורים של נפש האדם – בוגדנות, קנאה והונאה – כפי שהם עולים ממעשיו שלו עצמו. 

ביד רגישה ובדייקנות מעוררת השתאות פורש יוסי יונה דרמה אנושית מכמירת לב על גיבור המתקשה למצוא את מקומו בעולם, גיבור המתקשה להעניק משמעות לחייו וליצור עוגנים רגשיים שיאפשרו לו להיחלץ מתחושת הריקנות שהולכת ומשתלטת עליו. "היורש" הוא אמנם תיאור מקרה פרטי, אך הוא שזור היטב במציאות הישראלית העכשווית על מופעיה החברתיים והפוליטיים.

מרפסת דירתו של פרופ' יונה נמצאת במקום אסטרטגי בתל אביב. משמאל כמטווחי קשת ניצב תיאטרון יפו העברי-ערבי, ולימינו נשקפים חופיה של תל אביב, עד קו האופק. בימים אלה חוגג פרופ' יונה את יום הולדתו ה-70. הוא נראה צעיר הרבה מכפי גילו, ודומה גם שהוא אוצר בתוכו להט של אנשים במחצית גילו: "הפרחים להוריי. העיקר זה גנטיקה, ועל כך יש להוסיף שינה טובה ותזונה בריאה", הוא אומר.

פרופ' יונה הוא בן להורים יוצאי עיראק, יליד קרית אתא, תלמיד תיכון במגמת מסגרות, בוגר אוניברסיטת חיפה במדעי הרוח. את הדוקטורט בפילוסופיה עשה באחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית, ועד לא מכבר היה איש סגל באוניברסיטת בן גוריון. הוא היה פעיל בארגוני שלום וצדק חברתי, ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית, ושימש חבר כנסת ברשימת המחנה הציוני בין השנים 2015-2019. הוא סופר, מבקר אומנות, עורך ספרות בתיאטרון יפו, ובקרוב עתיד לעלות מחזה מפרי עטו על בימת התיאטרון. 

הוא הפך לדמות ציבורית מוכרת כשעמד בראש צוות ספיבק-יונה, הוועדה שייעצה למנהיגי מחאת רוטשילד בשנת 2011, ומשם הדרך לכנסת הייתה סלולה. למרות זאת הוא מבקש להמעיט בחשיבותה של פעילותו בימי המחאה החברתית. "חבריי ואני כשלנו בהבנה של מאות האלפים שיצאו לכיכרות הערים. האמנו שהפיתרון למצוקותיהם נמצא בכינונה המחודש של מדינת הרווחה אבל טעינו. רובם פשוט רצה לשקם את החוזה האינדיבידואליסטי שלהם עם המדינה – תרמנו ולכן מגיע לנו! הם לא האמינו שחובתה של המדינה לספק לאזרחיה רשת ביטחון כלכלי, וזאת ללא קשר לתרומתו של היחיד".  

ובכל זאת לאחר הבחירות של 2015 הגעת לכנסת כשבידך הדגל הזה - צדק חברתי.

"הפרק המתסכל ואפילו הטראומטי הזה, ועם זאת המרתק, תם ונשלם. ניסיתי לפעול לאור הדיברות המעטרות את הדגל הזה, אבל ההצלחה הייתה מוגבלת. הספינה, שנעה מכוחה של האמונה שאין זה תפקידה של המדינה לחלק את העושר הלאומי באופן שוויוני יותר, המשיכה לנוע קדימה במלוא הקיטור. לחזון, שבו אני מאמין ודוגל בפיוס מדיני, צדק חברתי והכרה תרבותית, אין הרבה קונים היום. לי כבר אין את תעצומות הנפש כדי לשאת שוב את האבן לפסגת ההר ולראות אותה מתגלגלת במדרון ונוחתת בתחתיתו. צריך לדעת מתי לסגור את הבאסטה".

הוא אומר בגילוי לב כי "קשה להעלות על הדעת אינטראקציה אנושית שאין בה אינטרסים אישיים, אבל הפוליטיקה הפכה למקום שבו אינטרסים אלה מקבלים ביטוי בוטה יותר, אנוכי יותר ואף נעדר כל עכבות. האויב הגדול ביותר של הפוליטיקאים אינו ההשחתה החומרית אלא הדחף לשרוד, לצבור עוד ועוד כוח. הדחף הזה הוא בעל פוטנציאל ההשחתה הגדול ביותר. היה זה גראוצ'ו מרקס שסיפק תיאור משעשע להתנהגות הצינית הזאת: 'אלה הם עקרונותיי, ואם עקרונות אלו אינם לרוחכם אשמח להחליפם בעקרונות אחרים'. אז במובן זה היכולת שלי ללהטט בין עקרונות לא משהו. גיליתי שאני פוליטיקאי רע, במובן הטוב של המילה".

כשהוא נשאל על הקמפיין שנעשה נגדו בזמנו על ידי נפתלי בנט - "יוסי יונה לא ציוני", הוא לא חוסך במילים. "זה היה מרושע ונבזי. בנט אמנם התנצל בפניי אבל רק לאחר שחלפו חודשים רבים מאז הקמפיין. מעולם לא פקפקתי בזכותנו, היהודים, להגדרה עצמית ושהמימוש של זכות זו הוא פה, בארץ הזאת, אבל ביני לבין הפרשנות שמעניק הימין והלאומני הקנאי לציונות, פעורה תהום עמוקה שאינה ניתנת לגישור. אני באמת מאמין שסמוטריץ ובן גביר מובילים אותנו אל עברי פי פחת".  

ובכל זאת, נראה שהממשלה הנוכחית פועלת לפי החזון החברתי שלך. היא מרעיפה משאבים רבים על הנזקקים.

"לא בדיוק. מדינת הרווחה אינה גורסת שהאדם צריך להתנזר מעבודה יצרנית ושאחרים יבנו את ביתו ויסעדו אותו". 

ואי-אפשר שלא לשאול אותו בעניין הרפורמה המשפטית, או ההפיכה המשפטית, שהממשלה רוצה לקדם. 

"אני נגד הרפורמה המשפטית! עם זאת אני גם נגד שימורו של הסדר הישן. החברה הישראלית זקוקה לתוכנית הבראה כוללת, שבמרכזה סיומו של הסכסוך המדמם בינינו לבין שכנינו, צדק חברתי והכרה תרבותית, אבל כמו שאמרתי לחזון שבו אני מאמין אין היום הרבה קונים".

אי אפשר שלא לתהות האם הכתיבה הפרוזאית היא תרפיה ואולי אפילו סוג של אסקפיזם עבורו. בכול זאת, קיים דמיון רב בין הגיבורים של ספריו לבינו. הדבר בא לביטוי בולט במיוחד ברומן "תאנים טובות מאוד". אימו של הגיבור עיראקית, בדומה לאימו של יונה; הגיבור איש אקדמיה, בדומה לו, מתקשה לקיים זוגיות יציבה, וגם בספרו החדש הדמות הראשית היא נוטשת את העיסוק האקדמי ונכנסת לעולם חדש לחלוטין.

פרופ' יונה: "היה אדם חכם שאמר שסופרים למעשה כותבים את עצמם בספריהם השונים. אז במובן זה זה נכון, אבל עדיין מדובר בפיקציות ובבדיות. העיקרון היחיד שיש להשית על ספרי פרוזה הוא לא עד כמה קיים דמיון בין המחבר לגיבוריו, אלא עד כמה העלילה שהוא רוקח אמינה ועד כמה הדמויות מעוררות בקוראים הזדהות, חמלה, כעס וגם משטמה". 

במהלך השנים קיבלו ספריו של פרופ' יונה תגובות מעולות. רן יגיל, שערך את "תאנים טובות מאוד", כתב: "צורת הרומן של יונה היא מערבית לגמרי, והייתי אף תולה אותו על רף גבוה וקובע שדרך הסיפור שלו, אפיון הדמויות והשימוש בפרטים מזכיר לי סופר גדול מהמערב כמו פיליפ רוט".

בריאיון שערך איתו גואל פינטו ב"כאן תרבות" לרגל הוצאתו של "היורש" הוא תיאר את הספר כ"חרמני משהו". פרופ' יונה: "יש הרבה אמת בדבריו של פינטו, אבל אני מעדיף לקרוא לזה ארוטי. אנו חיים במציאות שמחצינה את המיניות, חוגגת אותה ומעניקה לה משקל גדול בחיינו. התעלמות ממנה דינה לפגוע במורכבות ובעושר של הדמויות שבהן הספרות עוסקת. יתרה מזאת, רובם של התיאורים המיניים בספרי הם גם כאלה ששופכים אור על הנפש המיוסרת של הגיבורים". 

אינס אליאס כתבה במוסף "גלריה" של "הארץ" כי הספר "תאנים טובות מאוד" הוא "רומן מרשים על הפצע המזרחי שלא הגליד", הגדרה שהוא אינו מסכים איתה לחלוטין. "היה פילוסוף יווני שחי במאה השישית לפני הספירה, קסנופנס שמו, שאמר שאילו יכלו הסוסים לצייר את אלוהיהם, האל היה נושא את דמותו של סוס. כמי שהמנדט שלה ב'הארץ' היה לעסוק בהיבטיה המזרחיים של החברה הישראלית, היא לפעמים נחלצה למלא את המשימה החשובה הזאת באדיקות רבה ובלהט מיותר. ספר זה מגולל את קורותיה של משפחה יהודית-עיראקית, והוא מתמקד בעיקר בפרקים שהתרחשו בעיראק לפני שנים רבות. אבל אליאס התעקשה לחלץ מספרי את הממד המזרחי, הכואב, המדמם, גם כשמופעיו של ממד זה בספר הזה היו זניחים ולגמרי שוליים. כתיבה מסוג זה משתלבת במגמה פסולה ונפסדת, שבה מרדדים לעתים רבות את כתיבתם של יוצרים יוצאי ארצות ערב והופכים אותה למופע אתני חד ממדי, כלומר כזה שמתעלם מהעושר והמורכבות האנושית הנפרסת בספריהם". 

זו הסיבה לכך שהיה חשוב לך לתרגם את הספר לערבית (הוצאת כל-בו ספרים, חיפה, 2023), כי ההקשר רחב יותר, עשיר יותר? 

"בהחלט! ודבר נוסף: איפה אנחנו חיים, בנסיכות ליכטנשטיין הגובלת בשוויץ ובאוסטריה? אנחנו חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון! וחשוב שניחשף לעשייה התרבותית של שכנינו ושגם הם יחשפו לעשייה התרבותית שלנו".

"בזמן העבודה על תרגומו של הספר, שבו נטלתי חלק פעיל, ערכתי סרטון קצר בשפה הערבית שבו אני מספר על שורשיה הקדומים של משפחתי בעיראק. הוכיתי בהלם! הסרטון זכה למיליון ו-200 אלף צפיות, מעל ל-25 אלף לייקים, מעל 3,000 שיתופים וכ-5,000 תגובות, רובם הגדול חיוביות. קיים עניין גדול בעולם הערבי בישראל ובמיוחד ביהודי ארצות ערב".