"אני כן מרגיש שהייתי בכל הצמתים התרבותיים של העיר"

יאיר נגיד, הוא אחד מהדמויות המשמעויות ביותר במארג התרבותי כן בעיר. אין דרך לייפות זאת. מי ששמו הפך לשם נרדף לתרבות ועשייה בבאר שבע, סיים השנה את כהונת 11 השנים שלו כמנהל המשכן לאומניות הבמה. 

כיום הוא ראש מנהל תרבות בעיר. את המעבר עשה לאחר שהעביר את התפקיד ליגאל רויטמן, מנהל ההפקה הוותיק. אז כעת הוא אחראי על המשכן, מרכז הצעירים, שני המוזיאונים, בית המחול, הצלמנייה העתידית, סדנת ההדפס ועוד ועוד. על כלו אלו הוא אחראי באופן ישיר, כשבאופן עקיף הוא אחראי גם על בית האמנים, אגודת הציירים והפסלים ועוד מספר עמותות בעיר. בכלל, נראה שנגיד חולש על כל עולם התרבות המקומי, וזהו עולם עשיר לחלוטין.

ועם זאת, מדובר בספינה שבקלות יכולה להתפרק. רק בשנתיים האחרונות ראינו כיצד טילים, חילופי ממשלות ועיכוב בהעברת תקציבים (שלא נדבר על קורונה) שינו את מערך העבודה הכולל. מבחינת יאיר, מדובר היה בהתמודדות שהצריכה ממנו ומשותפיו לעשייה לפרוץ את הגבולות הפרטיים שלהם – "אנחנו עברנו שנת קורונה, ונראה כי היא לא הולכת להיעלם לשום מקום. ומיום ליום אנחנו מבינים שנצטרך ללמוד לחיות לצידה. ובתוך כך השנה הבנו שאין מה לעשות - תרבות זאת התקהלות ואין דבר כזה אומנות ותרבות בלי קהל. ובהתחלה זה היה קשה, אבל אנחנו סופר מקפידים בכל המוסדות שלנו. מעבר לכך, אני יכול להגיד לך שהקורונה דחפה אותנו לקצה מבחינה אומנותית והיצירתיות שפעה פה מכל אנשי התרבות בעיר – הפעלנו ערוץ "יוטיוב", שם העברנו חוגים לכל הגילאים. העברנו סיורים מודרכים באון ליין במוזיאונים. זה היה פשוט מטורף, באמת פרצנו גבולות חדשים של יצירה".

עוד הוא טוען, כי כעת הוא והצוות שלו עובדים מסביב לשעון על מנת להחזיר את הקהל להופעות, במיוחד קהל אחד ומיוחד – הגיל השלישי, שבשנים האחרונות מתחיל לתפוס תאוצה באופן בו הוא צורך תרבות – "מדובר בקהל שהוא הבסיס שלנו. אלו חבר'ה בני 67+, שיצאו לפנסיה, והם בשיא כוחם והם רק מחפשים להנות". הוא מציין את הקתדרה העירונית בבאר שבע, שם ניתן ליהנות מעשרות הרצאות ופעילויות לבני הגיל השלישי".

נגיד מציין כי במיוחד השנה, ההשקעה בתרבות בבאר שבע היא חסרת תקדים. חלק גדול מהקרדיט הוא נותן לראש עיריית באר שבע, עליו הוא מספר כי מנהלי תרבות משאר הערים בארץ מבקשים "לשכפל אותו" (צוחק) – "ההשקעה בתרבות פה היא מטורפת. רק בשנה הקרובה יפתחו 5 מסודות חדשים – "בית המחול", "הצלמנייה", "גלריית ארטישוק", "סדנת ההדפס" ו-"מולו עלם". מדובר ב-5 מוסדות חדשניים בהחלט, זאת מעבר ללהקת המחול "סול" שנפתחה במקביל ללהקת "קמע" שכבר זוכה להצלחה בינלאומית. ואלו אפילו מוסדות לאומיים, שפה הם מתאמנים, ופה קיימת היצירה. ואלו שגרירים פשוט נפלאים של העיר באר שבע".

אותו רוביק ונגיד הם צמד חמד, שכבר מעל ל-20 שנה בלתי ניתנים להפרדה. הכול התחיל אי שם בסוף שנות ה-90, אז נבחר דנילוביץ' להיות הסגן של ראש העיר הנכנס יעקב טרנר, כשבו זמנית התמנה הכוכב הצעיר גם לראש אגף הצעירים. על הקשר עם רוביק הוא אומר – "אני לא ידוע מה אני אעשה שהוא ילך. בשיא הרצינות - אני כל כך רגיל לבן האדם הזה, ולעשייה לצידו ואני מאד אוהד את הדרך בה הוא מוביל, ואת החזון שלו. ואנחנו כולנו הולכים לפי אורו".

אתה מרגיש ששינית את מערך התרבות פה בעיר?

"תראה, לא יודע אם אני יכול לומר שאני "שיניתי". אבל אני כן מרגיש שהייתי בכל הצמתים התרבותיים של העיר. הכניסה שלי אל תוך המארג התרבותי פה התרחשה בפגישה שנערכה בזמנו עם רוביק. אני הייתי ברדיו המון שנים, ורוביק בדיוק נכנס בתור סגן ראש עיר, והוא ביקש לעשות שיח עם משפיעי דעת קהל. והוא שאל אותנו מה חסר – וענו לו "אין אולפנים, ואין מקום לעשות חזרות, ואין איפה להופיע". ובהתחלה עוד הציעו לנו להיות במקלטים, וזה הרתיח אותי. אמרתי לעצמי "וואלה, למה להקת צעירי תל אביב, שאני לא פחות מוכשר מהם, מופיעים בטלוויזיה ואני בכלל ראיתי אולפן הקלטות רק בצבא". שאלתי בקול – למה אין אולפנים? ורוביק אהב את הגישה שלי מיד. ואני יכול להגיד לך מה מדליק בבאר שבע? – שהיא "לא ראתה עולם". ובזמנו עשינו פה דברים פשוט חסרי תקדים – מפסטיבל הבירה והיין, ועד מרכז הצעירים שהיה באמת מהפכני פה באזור וגם בהקמה שלו השתתפתי. וכמות האנשים שהגיעו בזמנו, רק הבהירו לנו כמה הצימאון היה כה גדול. ובשביל להרוות את הצימאון הזה (שהוא תמידי), אנחנו עובדים כל השנה, מסביב לשעון. פשוט בשביל שיהיה פה תרבות. אז כן, אני שמח שיכולתי להיות חלק מההיסטוריה הזאת, שהיא חלק בלתי נפרד מהעיר".

מעבר לעשייה, נגיד עשה גם שינוי באורח החיים שלו עצמו. כמות המשקל שהשיל מגופו הייתה כל כך דרסטית, כשבסוף התהליך אנשים אפילו לא הצליחו לזהות אותו – " עשיתי ביוני 2020, בשיא הסגר - ניתוח מיני מעקף. אז שכל עם ישראל עלה במשקל, אני ירדתי (צוחק). ובגלל שעשיתי את הניתוח בסגר, ולאחר מכן הגיעה ההחלמה, יצא מצב שהיו אנשים קרובים אליי שלא פגשתי הרבה זמן. ולאחר כמה זמן, אנשים פשוט לא זיהו אותי וזה היה הזוי לחלוטין, והתגובות מצחיקות לגמרי. אבל מעבר למחמאות, ההרגשה היא נהדרת. השינוי שעברתי הוא לא רק פיזי – הגישה שלי השתנתה, ראיית העולם שלי השתנתה. גם בעבודה – אני עברתי מלהיות מנהל באופן פיזי יום יומי במשכן, שיורד לפרטים הכי קטנים, לאחד שלוקח מעט צעד אחורה, בשביל עצמו".

איך מתבטאת הירידה שלך לפרטים הקטנים?

"בין אם זה לדאוג שיהיה נייר טואלט בשירותים, או לשמוע תלונה על איזה סדרן כזה או אחר ושזה לא יעבור לידי, או לראות נציגת שירות עם חולצה מלוכלכת או לא מגוהצת ולשלוח אותה הביתה. ובאיזשהו מקום היה לי קשה לעשות את המעבר ממנכ"ל המשכן לראש מנהל התרבות. אבל הגיעה הקורונה ועצרה הכול. קיבלתי ברקס רציני שגרם לי לחשוב, אולי הגיע הזמן לשנות – גם את הפן הפיזי, וגם את התפיסה שלי בחיים. ושם גם גמלה בי ההחלטה להעביר את השרביט. למזלי יגאל היה שם, עם רצון להתקדם ולהצליח. ולא הייתי מעביר את המשכן למישהו אחר חוץ ממנו. וזה נתן לי גם אפשרות להסתכל על הדברים בצורה יותר עירונית – מהעבודה על קיר הגרפיטי בפיקוד דרום, ועד המהפך בגן רמז. ואם זה אומר גם חיזוק הקשר שלי עם משרד התרבות, והשגת תורמים למוזיאון".

לאן אתה רואה את עצמך עוד מתקדם מבחינת מקצועית?

"וואו, יש לי מלא פרויקטים שאני עוד מתכנן לעשות. בין אם זה להוציא את התזמורות של באר שבע לרחוב, ועוד כמה פסטיבלים שאנחנו מתכננים. מעבר לכך, בבחינה האישית אני מרגיש שעוד לא ניהלתי מנהל תרבות יוצר - ביימתי, הפקתי, קריינתי, רקדתי ושיחקתי. אבל לעולם עוד לא עמדתי בראש גוף שיוצר בעצמו את התרבות שלו".

אז מה אנחנו צפויים לראות בבאר שבע בשנה הבאה?

"מצפה לנו שנה מסקרנת במיוחד, עם המון גופים חדשים שיקומו וירעננו לנו את התרבות פה. ואותם מקומות יהוו בית חם לקהלים שלהם, וחלק מן המרכזים האלה באמת פורצי דרך. קח למשל את "הצלמנייה", שהולך להיות בו מוזיאון מפואר של מצלמות עתיקות, וקורסים לצילום בפלאפון, וחוגים לגיל השלישי, והופעות אינטימיות. מקומות כמו אלו רק ייקחו את העיר קדימה, וימצבו אותה עוד יותר כמרכז תרבות משמעותי בישראל".