ראיון עם נציגות העיר באולימפיאדה הפראלימפית בטוקיו

ורד, עוזרת מאמן נבחרת ישראל בכדור-שער והשחקנית הנפלאה שלה רוני, מהוות חלק חשוב בנבחרת הכדור-שער שנסעה לייצג אותנו בטורניר הפארלימפי בטוקיו 2020. לאחר טורניר קשה וקרבות מייזעים, הודחה הנבחרת לאחר שהפסידה בתוצאה 4-1 למארחת יפן. אה, וכמובן שתיהן מבאר שבע.

תפסנו אותן לראיון על החוויה בטוקיו, על מה זה אומר להיות ספורטאי עם מוגבלות במדינת ישראל, על איכות המתקנים בבאר שבע וגם שמענו מהן קצת על חוקי המשחק הנפלא הזה שלא רבים מכירים.

אז מה זה בכלל כדור-שער?

ורד – "המשתתפים במשחק הם לקוי ראייה ועיוורים. משחקים עם משקפות בשביל תנאי ראייה שווים לכולם. המשחק משוחק במגרש שתואם מגרש כדורעף, ובכל קבוצה יש 3 שחקנים פעילים על המגרש, ועוד 3 מחכים לחילוף. המשחק דומה קצת בתנועה למשהו בין באולינג לבין כדוריד, ובתוך הכדור יש פעמונים, כך שהמגן יוכל לקפוץ ולהגן על השער, כאשר גודל השער הוא כ-9 מטר. לפי ורד, עניין הטקטיקה והטכניקה מאד חשובים כאן – "זה משחק עם המון אדרנלין, שמצריך המון ריכוז, התמצאות במרחב, וכמובן שהתקשורת בין השחקנים משחקת תפקיד מאד חשוב בנושא". נבחרת ישראל עצמה מורכבת מנשים ומנערות מכל רחבי הארץ.

ורד (37), נשואה לאבי ואמא ל- 3 ילדים, עסקה המון שנים בטניס, וכשהגיע לבית הלוחם נחשפה למשחק ה"כדור-שער". כך היא מספרת – "נסעתי לתל אביב לראות את הנבחרת שאני כיום מאמנת, ושם התאהבתי ממש בענף. ולפני כ-7 שנים, יחד עם ליהי בן דוד (אליה נגיע בהמשך) ושירה פינטו, התחלנו לפתח פה את הספורט הזה כאן בבאר שבע. בזמנו עוד הייתה קיימת קבוצה, אבל כשאנחנו הגענו, הוספנו עוד שתי קבוצות – לילדים ולמבוגרים".

בין לבין ורד גם מרכזת את השלוחה של הספורט הישראלי לנכים בדרום – "כחלק מהתפקיד אני מאתרת ילדים עם מוגבלויות פיזיות ומנתרת אותם לחוגים אחר הצהריים. אני מקווה שמשם אולי נמצא את הספורטאי הבא של ישראל".

איך הייתה החוויה להגיע לטוקיו?

טוקיו זאת האולימפיאדה השנייה של הנבחרת, ולמרות שלחלקן זאת חוויה מוכרת, היו כאלו שבשבילן כל הטורניר והלחץ היה דבר חדש לגמרי. זאת קבוצה שידעה עליות וירידות, וכיום אנחנו בין הנבחרות הטובות בעולם. למרות זאת, אני מרגישה שבטוקיו לא נתנו כל מה שיכולנו, וההפסד מול יפן היה מאד כואב. מעבר לכך הייתה חוויה עצומה, והכפר היה מדהים, היפנים כה מסודרים וזה מאד מרשים. הייתה חוויה גם מאד מלמדת, ואני בתור מאמנת מרגישה שרכשתי כלים שלוקח שנים לרכוש ממש בתוך זמן קצר, ואני חושבת שהאולימפיאדה הזאת עשתה לנו רק טוב. למדתי בטוקיו שאולימפיאדה היא מאד שונה מכל תחרות אחרת שהכרתי. כולם מגיעים חדורי מטרה ורוצים לנצח, וגיליתי עד כמה האמונה בעצמך ובדרך שלך חשובה. הניסיון שלנו כמאמנים עשה המון בשביל השחקניות, יש לנו מעטפת גדולה של תזונאים, מדריכי כושר וכד' שעזרו לנו המון, אני בטוחה שעוד ישמעו הרבה על הקבוצה הזאת".

לטענת ורד, לעזרה של הגורמים הרלוונטיים בבאר שבע, יש חלק גדול בהצלחה של הנבחרת בטורנירים בכל העולם – " בבאר שבע יש תמיכה גדולה מאד, גם מצד העירייה, וגם בבתי הספר ברחבי העיר, בהם יש תמיכה כוללת עם אמצעים שעוזרים לתלמידים".

איך זה בא לידי ביטוי?

המורות שמוצמדות ללקוי ראייה בבאר שבע מאד מעורבות בעשייה, ודרכן אנו נחשפים למספר לא מבוטל של ספורטאים צעירים. כמוהן יש עוד טובים בדרך, שמכירים לקויי ראיה ועיוורים ומפנים אותם לבית העיוור מול יד שרה בשכונה ד', ששם אנחנו מתאמנים ומפתחים את הספורטאים שלנו".  

תכירו גם את רוני אוחיון, כעת סטודנטית לתזונה ברחובות, אך במקור תושבת באר שבע גאה, ואחד מהשחקניות המרכזיות והבכירות בנבחרת. רוני (22), משחקת כבר קרוב ל-12 שנה, וגם מבחינתה, ללא העזרה של איכות המתקנים הגבוהה בבאר שבע לספורטאים עם מוגבלויות, היה קשה להגיע להישגים במשך השנים – "במשך השנים היו לנו את המאמנים הכי טובים בתחום (לצד ורד כמובן), ויש פה מתקנים אשר ביחס לשאר הארץ נמצאים במצב מאד טוב ונוח. הרמה פה בשלוחה של באר שבע היא בין הגבוהות בארץ. חשוב לזכור שיש לנו את השלוחה הכי גדולה לאולימפיאדה מבין שאר הערים בארץ, וזה לא מובן בכלל".

ליהי בן דוד (25), היא בין שחקניות הכדור-שער הטובות בעולם, לא פחות, וכיום היא מאמנת כאן בבאר שבע ב"בית לעיוור" את הדור הבא של שחקני הכדור-שער. היה מעניין לשמוע מנקודת המבט שלה בתור מאמנת/שחקנית על מצב הספורטאים כאן בעיר, וגם היא כמו ורד ורוני טוענת כי יש בבאר שבע התייחסות בלתי רגילה לנושא – "הסביבה פה בעיר מאד מכילה. כשעבדתי בתור מאתרת ספורטאים מצד ההתאחדות, גיליתי שבבאר שבע יש תמיכה שהיא בלתי רגילה ביחס לשאר הארץ. הרבה מורות פה בבאר שבע נותנות יחס חם ועוזרות באופן יוצא דופן להתפתחות הענף. מעבר לכך אירוע הספורט שרוביק עושה כל שנה הוא אחד הדברים החשובים בספורט הפראלימפי בארץ. אין הרבה ערים שיש בהם כזאת הכרה לנושא".

אז הכרה בבאר שבע יש, אך מה לגבי הארץ? ובכן, אין ספק שביחס לשנים קודמות, יותר זרקורים הופנו לטורניר הנוכחי מבעבר, אך גם ורד מבינה כי יש עוד הרבה לאן לשאוף בכל הקשור להכרה מצד הציבור הישראלי – " למרות שהייתה קצת חשיפה, זה עדיין לא כמו של האולימפיאדה".

זה מפריע באיזשהו אופן?

"זה לגמרי מפריע. למען האמת לפני שנה וחצי לקחנו מקום שני באליפות אירופה, ושם קיבלנו את הכרטיס לטוקיו, והחשיפה הייתה מעטה ממש. לשמחתנו באולימפיאדה הזאת הרגשנו שסוף סוף יש קצת חשיפה בארץ, וגם אנחנו בנבחרת התייחסנו לזה בהתאם. ומה שריגש אותנו מאד זה ההודעות שקיבלנו, וזה מחזק מאד והלוואי שזה ימשיך ככה. הרי בסופו של יום המטרה שלי היא שיכירו, ושידעו מה זה אומר בכלל הענף הנפלא הזה, לא רק בבאר שבע, אלא בכל הארץ".