שש שנים אחרי ששימי רוימי נרצח בפיגוע בדיזנגוף, מספרת לנו אמו איריס: "אי אפשר להשלים עם כזה אובדן".
03.05.22 / 11:30
הזמן לא מרפא את הכאב: זהו היום הזיכרון השביעי מאז הפיגוע הנוראי שארע ברחוב דיזינגוף בתל אביב, שנת 2016, שבו נרצח שימי רוימי מאופקים, בטיימינג הכי שמח שיכול אדם להיות ברגע אופטימי בחייו: חגיגת יום הולדת לחבר, שברגע של צחוק ואיחולים לשנה הבאה, בא מחבל נתעב וירה בכל מי שישב בפאב. שימי רוימי ואלון בקל נרצחו בשיא חייהם הפורחים והשאירו משפחות שבורות שמנסות יום יום, שעה שעה, להחיות אותם ולהנציח את מורשת חייהם והערכים הנפלאים שאסור שלא יעברו בתורשה, לכולם. חזרנו לאימא של שימי, איריס רוימי, לשמוע ממנה איך שורדים את החיים כבר שש שנים בלעדיו.
שימי רוימי מאופקים נרצח כשהוא בן 31 בלבד. מאז אותו יום נוראי, אימא איריס נעה ונדה, יוזמת ומגשימה כל פרויקט ומיזם, כל התנדבות ונתינה, רק כדי להנציח את זכרו של בנה אהובה, להראות לעולם מה היא כאימא, ומה אנחנו כעם שוחר שלום, הפסדנו בחיינו "בשימי הייתה מורשת של אהבת חינם, נתינה, שמחה, קבלה, טוב לב ואהבה לבישול" מספרת אמא איריס, שממשיכה לחיות בצל הגעגוע ועושה כל מה שנותן לה תקווה לשרוד בעולם של כאב וחוסר, בעיקר לבני הנוער, שיידעו מי היה ויטמיעו בתוכם את מעלותיו.
מה מצליח להחזיק אותך עם רגליים על הקרקע?
"אמונה, זה מה שמחזיר לי את האוויר לנשימה, ואת האמונה שהמשיח יגיע ויחזיר לי את בני בגאולה הקרבה".
חשבת שתצליחי לשרוד?
"החיים לא השאירו לנו הרבה ברירות, אלא לחיות ולבחור בהם, להיות חזקים. בהתחלה אתה צובר ציפיות מהרבה אנשים ועל בשרך לומד שאנשים הגיעו אלינו הביתה, ניחמו ואז ביי ולהתראות. בהתחלה זה עצבן אותי והייתי בוכה מזה, אבל כבר עברתי ושרדתי את כל השלבים של היגון".
איך את רואה את שש השנים שעברו בלעדיו?
"תהום, בור שנפער בתוכנו. זה חוסר, אין כלום, אף אחד לא יכול להשלים אותו, לכסות אותו. צריך המון אמונה כדי לשרוד, אין משהו אחר. בהתחלה האמונה התרופפה, אבל קיימת אמונה שיבוא המשיח ועוד נראה את שימי שוב. כבר לא שואלת למה זה קרה, עברתי את השלבים של האבל ושבעת מדורי הגיהינום - להגיד שהגעתי לנחלה? ממש לא. אי אפשר להשלים עם כזה אובדן".
מה עוזר לקום כל בוקר בבוקר ולהגיד אני עושה הכל לזכרו?
"כל בוקר מחדש זה לאסוף את שברי יום האתמול. מה שנותן לי כוח זו ההבנה שאף אחד לא יעשה את זה במקומי, זה להנציח את שימי בכל דרך אפשרית. אנחנו פה. מהיום ששימי נרצח, באופן לא ברור, הנצחנו אותו בכל דרך אפשרית שלא חשבתי עליה בכלל. מהפרשת חלה לכל התושבים, חלוקת מזון, מדבקות עם שמו, קייטנה על שמו. אני גם מרצה בפני בני נוער בכל מקום שניתן, לספר להם על שימי, על המהות שלו ועל כולו, שהיה ישות אחת של אור, של אהבה, נתינה, קבלת האחר והשונה, יחיד במינו. ולא בגלל שהוא הבן שלי, אלא כי הוא באמת היה מלאך עודו בחייו וכנראה לא יכול היה להישאר ולעשות כל מה שרצה בגופו, אז הוא עושה במותו. הוא איתנו. אני רואה בסימנים".
ספרי לי על הסימנים
"אני מערבבת קפה ויוצאת לי האות שין. המון דברים, אני מצלמת, מראה אותם ואנשים בהלם. אני מתעדת כל דבר בדף הפייסבוק. למשל אני יושבת בבית העלמין, וגם אם זה יום קיץ חם אני מרגישה משב רוח מרענן, משק כנפיים סביבי, או כמו סופת טורנדו קטנה עוברת לידי. זה רק שימי. אומרים שאם נוצה עוברת לידך זה מלאך. לפני חודש הלכתי להרצות לארבע כיתות בבתי ספר חילוני ודתי בגלל שבוע המעשים הטובים. איך שאני מגיעה לשם, נוצה כשלג שבחיים לא ראית, מסתובבת סביבי כמו ספירלה, יושבת לי על החולצה, עפה וחוזרת. ככה אני מרגישה שהוא לידי. שימי היה במהותו איש של שלום, נתינה וכל מה שסיפרו עליו חייב להישמע לדורי דורות. אפילו נערים אומרים לי שבזכות הסיפורים שלי הם כל יום יגידו בבוקר תודה על הכל".
במשך שש שנים של חיסרון, שמו ומפעלו של שימי מונצח ומודגש בכל עבר, וזה תודות לאמא איריס שלא רואה בעיניים אחרות, אלא את אורו של בנה מתנוסס בכל חלקה טובה בארץ. אם זה בקייטנה לילדים מוגבלים בשם "קייטנת שמעון", הרצאות שלה ברחבי הארץ, התנדבות ב"עוגן" (יחידת מתנדבים), ספר תורה על שמו, ריצה של בני נוער לזכר הנופלים, ספר בישולים שנמכר בארץ ובתוכו מודפסים כל המתכונים של התבשילים שהכין בחייו וצילומים מותאמים "הבית של שימי היה תמיד פתוח לרווחה לחברים שלו" מספרת "הוא היה מבשל להם, "מכתיב אופנה", סטייליסט בכל מסיבה, הוא זה שהיה סוגר מסעדה שבוחר וגם על התפריט ניצח ועד הקינוח. היה מתעד ומצלם את כל האוכל שהיה מכין. אין לי ספק שהיום הוא היה יכול להיות שף גדול או סטייליסט ענק. היה עניו, צנוע ותם. קידש את החיים. הגענו ל700 ספרים שנמכרו".
הוא הספיק הרבה בחייו
"שימי קידש את החיים וגמע את כוס החיים לרוויה בחייו הקצרים. שירת חייו נגדעה, אך את המנגינה שלו אי אפשר להפסיק".
כמו כל אימא שכמהה לראות את בנה בחלומה, גם איריס חלמה על שימי ("יש כאלה שאומרים שאני ממש מחייה את המת"), כבר לא כואבת שחצי מחבריה נעלמו לה מחייה ("כבר לא כועסת, מי שנשאר איתנו הם הכי טובים שיש") ואם תשאלו אותה אם הפיגוע האחרון בדיזינגוף החזיר אותה לאותו יום נורא, היא תענה שלא. יש אחרים ששכחו והיא גם ככה חיה את מותו הטרגי של שימי כל יום.
מה קורה לך לפני כל יום זיכרון מתקרב?
"הייתי חולה במשך שבוע האחרון, הגוף נהיה חלש ויש לו את הדרך שלו לבטא את הכאב. בשנה הראשונה, שלושה חודשים אחרי המקרה, ערכו טקס יום הזיכרון וביקשו ממנו שאכתוב מכתה לזכרו מישהו אחר יקריא. כל לילה קמתי שוב ושוב רק כדי לרשום מילה ועוד מילה, קווים לדמותו. לבסוף ממש קיצרו לי את הטקסט, אז הודעתי שמי שצריך להקריא את מה שכתבתי זה אני, הרי כתבתי מהדם שלי ואף אחד לא יכול להבין כמוני. לבסוף הקראתי בפני כל העיר והוספתי את כל המילים שהוציאו לי. היום תגידי לי ללכת ליום הזיכרון, אני לא הולכת".
את הולכת לצפות במשחקים של קבוצת מכבי תל אביב בכדורגל, ששימי אהד?
"לא, אבל בשבוע הבא, זו השנה שנייה, הצלחנו להביא משחק של מכבי של שחקני עבר, הם יגיעו ב 12.5 לאצטדיון אופקים למשחק. אפילו דאגתי שיהיה שילוט דיגיטלי. ראש העיר הבטיח שיעשה הנצחה לזכרו בעיר ואנחנו מחכים. בינתיים אנחנו המשפחה מנציחים אותו בכל דרך אפשרית. כל שבוע אני מעלה בפייסבוק מעשים טובים לזכרו".
מה חשוב לך שיזכרו?
"שכולו היה מעשים טובים. שימי היה מבשל, אולי נקים בית ספר לבישול בעתיד. אני ממשיכה דרכו בכל דרך. החזון שלי הוא להקים את בית המעשים ולאגד את כל עושי הטוב בעיר למען הקהילה, בוסף ל"כנפיים של שימי", שהקמנו לפני חמש שנים. אמן שמישהו ישמע ויעזור לנו להקים את הבית הזה. שחשוב לנו כל כך. הכוח המניע שלי זה לעשות עוד ועוד לזכרו, למרות שיש כאלה שמנסים להתחרות בי ומתנגדים לכל מה שאני עושה, אבל אני לא מוותרת, אלא ממשיכה בעשייה של טוב. הכל לטובה. דואגת למשלוחי מנות, לעזרה לילדים עם צרכים בגנים, כל ראש חודש עושה שיעורי תורה וסעודה בכיוון של שיח בחברותה במקום זיכרון בסלון, שנערכים במרפסת שלי החמודה. אין לי תקציב ובכל זאת, הכל קורה. רק מרימה ראש ונותנים לי. הקמתי את עץ המשאלות בבית ספר של שימי, קורס הגשמת חלומות על שמו, שכל ילד יתלה בקשה לחלום על העץ. פתחנו מרכז טיפוח לילדים חלשים כדי להעצים אותם בשם "מרכז שמעון", כי הרי במילה שמעון יש את המילה תשמעו. תמיד לשימי הייתה נשמה גבוהה וחייבים להמשיך במורשת הזו".
יש לך רגעי אושר?
"שאני רואה את שבעת הנכדים שלי והשמיני בדרך".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
