סוף הסיפור - מנהל מחלקת הקורונה בסורוקה מספר על סגירת המחלקה

ד"ר אורי גלנטה כבר ראה כמה וכמה דברים בחייו, בתור אחד שעבר מספר מלחמות בצבא ובנוסף לזאת מתוקף היותו רופא בכיר במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים 'סורוקה' קשיים בצורת - עומס בעבודה, מאבק על כל חולה וזאת תוך כדי התמודדות עם צוות גדול ומשפחות מודאגות הינם דבר שבשגרה, אך כל זאת לא הכין אותו בשום צורה אל השנה האחרונה, שנה של התמודדות כמעט על-טבעית עם נגיף עקשן ומסתורי שנכנס אל חיינו בסערה ושינה אולי לעד את דרכי העבודה של השוק העולמי ככלל ומערכות הבריאות בפרט.

אז לאחר שכבר דיווחנו לפני כמה ימים כאן בבאר שבע נט על סגירת מחלקת הקורונה (בשעה טובה), והסבתה חזרה אל מחלקת טיפול נמרץ, נפגשנו עם האיש אשר החזיק במושכות ובעזרת צוותו המסור אשר במסירות אין קץ, יום ולילה במשך שנה שלמה היה שם בקו הראשון, התמודד עם אתגר חדש לחלוטין, עם משפחות מודאגות, ובעיקר עם חוסר וודאות גדול.

ד"ר גלנטה (47) הוא מומחה לטיפול נמרץ, נשוי ואבא לארבעה ילדים מקסימים, כעת מתגורר במשמר הנגב, נולד כאן בב"ש אך גדל באשקלון, ולאחר התיכון התגייס וכמו בהמשך חייו שם לא נרתע לרגע מאתגרים המשיך למסלול טיס, נלחם במלחמת לבנון השנייה וכאשר השתחרר בגיל 27 החליט ללכת וללמוד רפואה כולל התמחות בסורוקה.

איך נראתה השגרה עד כמה שאפשר לקרוא לה ככה, בתקופה שקדמה לקורונה אצלך במחלקה?

בימים רגילים אני רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ פנימי, ופרויקט הדגל שלנו בסורוקה זהו כל עניין הטמעת מכונת ה – 'אקמו' בתוך בית החולים שזוהי בעצם בשפה פשוטה ורסיה של מכונת לב ריאה שבה אנחנו שואבים דם מהלב של החולה עם צינור קטטר, ולאחר מכן אנו שואבים דם מחוץ לגוף, מעבירים אותו במין דיאליזה אפשר לומר, ואז מחזירים דם מחומצן היישר אל תוך הלב, ואתה יכול לתת תמיכה לחולה שלא מתפקד כלל. ובמהלך השנים האחרונות הכנסתי את המערכת ליחידה לשימוש במינונים יותר גדולים כך שממכשיר אחד בבית החולים ב-2017  אנחנו מטפלים בחולים בפגיעה לבבית ועד לפגיעה נשימתית .

וכשהתחילה הקורונה הייתם ערוכים לטעמך, מנטלית ומקצועית?

בגל הראשון, שהיה מאד מינורי הסבנו את היחידה לטיפול נמרץ ליחידת מחלקת קורונה, ובזמנו היו רק 9 חולים בטיפול, ובגל השני שניהלתי את המחלקה שבשלב הראשון אוחדה עם טיפול נמרץ ואני הייתי אחראי על שניהם, את חולי הטיפול נמרץ הסבנו לתוך המחלקה כי קיווינו שזה יישאר במספרים יותר קטנים.

מהר מאד גיליתם שזהו אינו המצב אני מניח?

האמת הכתה בנו, והמקום הפיזי הלך והתמלא, ובנוסף לכך גם כמות החולים הקשים הלכה ועלתה לה, ובסופו של דבר החלטנו להפריד את שני המחלקות, מחלקה לקורונה לחוד ומחלקה לטיפול נמרץ לחוד.

ואז באמת אחרי הגל השני הכול פרץ לדבריו – "זה היה ממש נחשול, נחשפנו לעוצמה ולקושי מאד גדול, חולים מאד קשים, כמויות מאד גדולות של חולים, עד אז כבר פגשנו וטיפלנו כמובן בחולים קשים, גם עם פגיעות ראייתיות מאד קשות והתחושה הייתה שזה יהיה אותו דבר, חולים כאלה בטיפול נמרץ תמיד היו, אבל בבת אחת פתאום מ – 2, 3 ביום נתון, הייתה במחלקה תפוסה של 16 חולים כאלה, ועצם זה שזאת מחלה שאין לנו תרופה אליה כך גם התמותה עלתה.

ההבדלים היו כה גדולים?

בשגרה התמותה נעמדת בין 13 ל 15 אחוז ואנחנו הגענו ל - 50 אחוז, שזה משהו שלחלוטין לא הורגלנו לראות.

איך זה השפיע ברמה האישית על הצוות שלך?

כשכל חולה שני נפטר זה מאד לא פשוט, זה יוצר דמורליזציה מאד גדולה, וזה היה חלק מאד משמעותי בחוויה שהיינו צריכים להתגבר עליה, בהמשך הפרוגנוזה הייתה יותר טובה, אם זה בין בגלל היערכות מחודשת של הצוות ואם בין זה קשור באופי הווירוס - המוטציה הבריטית שתקפה יותר צעירים אבל ההחלמה ממנה יותר מהירה, גיל האוכלוסייה שחלתה, ויש גם את מרכיב ההתרגלות לצורת המחייה ולצורת הטיפול של הצוות, ובעצם למדנו לחיות את הדבר הזה.

צריך לזכור שעד הקורנה לא טיפלנו ככה בחולים, אז היינו צריכים להתרגל לצורת עבודה שונה, ניואנסים רפואיים שקשורים למחלה, הבידוד, הכמויות, הכול שונה.

אני מניח שההסתגלות קרתה במהירות?

הסתגלנו למציאות החדשה, למדנו לחיות בתוכה, אם זה אומר 'לחיות' עם בגדי המיגון שבהם אתה סובל מחום, אתה לא רואה כלום, ופתאום בגל השני אתה לא מרגיש את זה בכלל, אתה עובד ככה – 6, 8 שעות ברצף.

אך עם זאת, ואף על פי ההסתגלות אל צורת העבודה, מספר ד"ר גלנטה על קושי מנטלי ענק בכל הקשור אל האינטראקציה היום יומית עם החולים – אנחנו בטיפול נמרץ נמצאים בין החולה למלאך המוות ובדרך כלל אנחנו מנצחים, ופה מלאך המוות צחק לנו בפנים, והנה יש רק הפסדים ללא ניצחונות, ופה הכול התמוגג כי המטופל בסוף לא יוצא הביתה, ואנשים פשוט מתו.

אז הייתה תמיכה לצוות הרפואי עצמו, או שהתמודדות עם הנגיף נפלה על כתפיו בלבד?

אם הקושי באה ההזדמנות, הגענו למקומות שלא חשבו שנגיע לעולם, פרצנו גבולות , והמערכת עשתה קפיצת מדרגה, ואני גאה בה מאד ובכלל בגודל ההתגייסות, ואלו לא רק הצוותים הרפואיים, כל הצוותים – אנשי מחשוב, חשמל, ציוד, אלו אנשים שלא חתמו על שבועת היפוקרטס, והם זוחלים בתעלות אוורור ומחברים חיווט על מנת שנוכל לראות את החולים, ומגיעים בלילות והם היו כל כך מחויבים, כך שבאמת המערכת הפכה בעל כורחה לטובה יותר גם ברמה הרפואית וגם ברמה האנושית.

ובנימה יותר משמחת, מתי הגיעה ההחלטה לסגור את מחלקת הקורונה?

בגלל מגזרים שלא מחוסנים הייתה כאן תחלואה מאד משמעותית, גם כאשר בשאר הארץ כבר החלו לסגור מחלקות, לכאן הגיעה גם יחסית מאוחר המוטציה הבריטית, אז הרגשנו את הירידה בחולים גם בפאזה מאוחרת, אז בעצם רק לפני כשבועיים באמת התחלנו לחוות את הירידה בחולים, וכאשר החלו להשתחרר חולים ולא נכנסו חדשים, עד שבתחילת שבוע שעבר נשארנו די סטטיים אפשר לומר עם חולי קורונה בודדים, החלטנו להחזיר את היחידה חזרה ליחידה נקייה.

ומה הלאה מכאן ?

אנחנו נמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב, ניקח את הכאב ואת ההצלחות ונמנף אותן קדימה, אני מקווה שלא נצטרך להתגייס חזרה לגלים נוספים וגם אם כן נעשה זאת הכי טוב שאפשר. מקווה שגם אחרי שתעבור לה הילת הניצחון של 'המלחמה', התובנה על החשיבות שבהשקעה במערכת בריאות חזקה שתעמוד בכאלה אתגרים תישא אצל כולנו - גם אצל מקבלי ההחלטות וגם אצל האוכלוסייה, שלפני המשבר הסתכלה בחשדנות מסויימת, כך שבסופו של יום אני רק יכול לקוות שהלאה יהיה טוב.