סיפורה המרגש של מרב צימנד - אישה אמפתית ומיוחדת שעזבה הכל וטסה לסייע לילדים באתיופיה

לא כל אישה ובייחוד אימא במשרה מלאה, תהיה מסוגלת לעזוב את המשפחה לשבועיים, תעצור עבודה סיזיפית של קריירת חייה, את לחץ הזמן, ותטוס עד לאתיופיה כדי להיות חלק ממשלחת שכל כולה רוצה לשפר את חייהם של ילדים מקומיים הלומדים בבית ספר וזקוקים לתנאי חיים טובים והגייניים יותר. מרב צימנד (52) היא דוגמא למי שחיי הנתינה ואג'נדת התרומה שבדמה מספיק חשובים כדי שהיא תתנתק מהשגרה והקרובים לה, רק כדי שלילדים באתיופיה יהיה טוב. לפני חודש נפרדה מבעלה עודד ושלושת בניה - רון, תומר ויפתח ומביתם בקיבוץ להב, מעבודתה כמנהלת תכניות ואירועים במשכן לאמנויות הבמה באר שבע, ויצאה להרפתקת חייה ולמשימה של לב אחד גדול.

מרב, בעבר מנכ"לית בת-דור באר שבע ולהקת המחול קמע, שהשתתפה  בעברה ב"מלכת המדבר" בדרום אפריקה בשנת 2008 , כבר יודעת איך לשרוד אתגרים, משימות, אנשים וגם מראות פחות נעימים לעין. הנסיעה עם משלחת הסיוע לאתיופיה התקיימה במסגרת ארגון HelpUp – הדרך לחברה טובה יותר, ארגון ישראלי הומניטרי-חברתי הפועל בישראל ובעולם. כשמרב שמעה על הנסיעה לאתיופיה הלב שלה ישר הבין שפעימות הלב הן לא רק מהתרגשות, אלא בידיעה ברורה שהיא טסה לשם לתת את היד למי שזקוק לו, גם אם זה אומר להתמודד עם מציאות קשה.

איך נחשפת לארגון ולקבוצה?

"הארגון מקיים פעילויות התנדבות ברחבי הארץ ובמדינות טנזניה, אוגנדה ואתיופיה ונחשפתי אליו באמצעות הפייסבוק, החלתי לעקוב ולהתרשם. כשנפתחה ההרשמה הבאה הגשתי מועמדות, עברתי ראיון קבלה והתקבלתי למשלחת של 40 מתנדבים. משלחות הסיוע יוצאות במטרה לשפר את איכות החיים של האוכלוסיות אליהן הן מגיעות והמשלחת שלנו יצאה לעיר Bishoftu שבמחוז דברה זית עם התנדבות שמתבצעת בבית ספר יסודי מקומי."

איך מתחילים לארגן נסיעה כזו

"עוד טרם יציאתנו מהארץ, במשך ארבעה חודשים, עסקנו בגיוס תרומות כספיות ובגיוס תרומות של ציוד, התחלקנו לצוותי משימות עבודה שונים, הכנו מערכי שיעור לפעילויות עם הילדים בכיתות ותכנית פיזית לבניית חצר פעילה בשטח בית הספר. קיבלנו תמונות וסרטונים מבית הספר כך שידענו פחות או יותר לאן ולאיזה מצב אנחנו מגיעים. יצאנו מהארץ עם 40 ארגזי ציוד שכללו כלי וחומרי עבודה, חומרי יצירה לשיעורים, ועוד המון ציוד מסוגים שונים."

למה החלטת לקחת חופשת מהעבודה, בית, ילדים, ולטוס לשבועיים לאתיופיה?

"הרגשתי צורך לעשות משהו שיש בו תרומה כלפי אוכלוסייה אחרת, שאין לי נגיעה אליה ביום יום וגם שזה יהיה משמעותי עבורי. יש לי חולשה ענקית לאפריקה בה טיילתי תקופה ארוכה וחזרתי אליה שוב ושוב, ולמזלי יש לי משפחה נהדרת שיודעת לאפשר לי לצאת להרפתקאות."

היו לך חששות?

"בוודאי, החששות שלי נבעו מנסיעה עם קבוצת אנשים שאני לא מכירה כמעט לתקופה משמעותית של שבועיים כשיש לנו מטרות משותפות ואני לא יודעת איך הן יתבצעו ביחד. למזלי הגדול, הקבוצה של המשלחת הייתה לא פחות ממעולה, אנשים מצוינים, חברים לחיים."

מה שמעת על המצב הקיומי שם?

"מדובר בסביבה של אוכלוסייה ענייה, מים זורמים וחשמל לא נמצאים בכל בית. ישנם ילדים שמגיעים לבית הספר אחריי הליכה של למעלה משעתיים ללא אוכל, עם בגדים בלויים ונעליים קרועות. באזור הספציפי הזה יש גם זיהום סביבה כבד שמשפיע על בריאות האנשים."

הקבוצה שאיתה נסעה מרב מורכבת מאנשים טובים שמוכנים לתרום מזמנם, להתנדב מכל הלב, ולא נרתעים מתנאים פחות טובים מאלו שיש להם ביומיום. גם אם נצטרכו להתפנות בשירותים שבנויים מבור קליעה באדמה במקום אסלה טריוויאלית, הם לא ויתרו על המשימה ולו לרגע אחד. "התגוררנו במלון במשך תקופת ההתנדבות, אבל במהלך השבועיים היו אולי פעמיים שזכינו למים חמים במקלחת. זה משהו שצריך לבוא מוכנים אליו" שיתפה מרב. "מדובר בקבוצת צעירים בגילאי העשרים, קבוצת ביניים קטנה של גילאי 30-40 ועוד קבוצה משמעותית בגילאי  44-55, שכולם כולל כולם אנשים מדהימים שפשוט היה תענוג לעבור איתם ביחד את החוויה המשמעותית הזו. יש לנו קבוצת וואצאפ פעילה ששומרת אותנו בקשר 24/7.".

הייתה התנגדות מהמשפחה?

"לא, להיפך. המשפחה שלי גרמה לי להרגיש שהם גאים בי על הבחירה ועל העשייה".

ספרי לי על היום הראשון באתיופיה - מה ראית?

"נחתנו באדיס אבבה וחצינו אותה בדרכנו לדברה זית. המראות המוכרים של רחובות אפריקה, עמוסים באנשים, ריחות וצבעים שמיד גרמו לי להיזכר כמה אני אוהבת את היבשת הזו. הגענו בשעת ערב לדברה זית ולמחרת בבוקר נסענו לבית הספר. קיבלו אותנו בטקס מרשים בבית הספר ופגשנו מאות ילדים ששמחו לקראתנו וקיבלו אותנו בחיוכים וחיבוקים. התרשמנו ממצב בית הספר, הכיתות המוזנחות, השטח הגדול של החצר שהיה ריק מכל דבר וזה היה השלב שהתחלנו לחשוב איך אנחנו משנים פה את המצב."

ממה הופתעת לטובה ומה לרעה?

"אני לא חושבת שהיה משהו שהפתיע אותי לטובה כמו עבודת הצוות המדהימה של המשלחת. תוך יומיים סיימנו לצבוע את כל הכיתות של בית הספר. זה היה קצב עבודה מרשים. הופתעתי לרעה מהיעדר חינוך לערכי חברות בבית הספר, הילדים לא יודעים כמעט לפרגן אחד לשני. לא ממקום רע, אלא ממקום שהם לא מכירים את זה. עשינו איתם פעילות בכיתות ונתנו לכל ילד כתר מבריסטול וביקשנו שיכתוב מילים טובות לחבר שיושב לידו וייתן לו את הכתר, כך יצא שכל ילד קיבל כתר מילד אחר. המלווה המקומי שלנו שדיבר אנגלית, תירגם לנו את המשפטים שהם כתבו אחד לשני, זה היה מרגש במיוחד, לראות איך הם מגיבים בחיוך ביישני לדברים טובים שהם כתבו אחד על השני."

המפגש עם הילדים – איך הם חיים שם, על הקבלה והשיתוף אתכם

"הילדים נהדרים. יש להם שמחת חיים מהדברים הפשוטים של החיים. הם ילדים של נתינה ורצו לעזור בכל דבר שעשינו. תמיד ביקשו לראות מה אנחנו עושים, ביקשו לעזור בצביעת הכיתות ובכל פעילות. הם נהנו ושיתפו פעולה בכל הפעילויות בתוך הכיתות ובחצר בצורה מדהימה."

כולם יחד הפשילו שרוולים ושיפצו את הכיתות, צבעו מבפנים, ציירו ציורי קיר מקסימים שמותאמים לפי גיל התלמידים, צבעו מבחוץ את מבני הכיתות וגם שילמו לקבלן מקומי שיבנה בזמן שהותם שם מבנה חדר אוכל, מטבח וספריה. "רכשנו עבור בית הספר טנק מים חדש וגדול, בנינו בחצר מגרש כדורגל, מגרש כדורעף, נדנדות, מתקני נינג'ה, מתקני טיפוס ושיווי משקל בחצר גן הילדים" שיתפה בברק עיניה " מתקנים מוזיקליים עם מוטות קסילופון ומצילות תופים, צבענו את חדר המורים, קנינו למורים תלבושות חדשות. העברנו שפע של מערכי שיעור מתחומים שונים : גוף האדם, היגיינה, תזונה, מדעים ועוד. פעילויות עם דפי צביעה בכיתות, כתיבת ברכות אחד לשני, שפע פעילויות חוץ מהנות כמו בועות סבון, תחרות בהליכה על קופסאות שימורים עם חוטים, ציורי פנים ועוד שפע יצירתי של פעילויות."

מה נגלה לעיניכם והיה לכם קשה נפשית?

"אני חושבת שהדבר הקשה ביותר שנחשפנו אליו הוא שהמורים מכים את התלמידים. דבר נוסף היה מצב ההיגיינה בכיתות הגן. לכלוך וריח שקשה לשאת. שאריות אוכל על הרצפה וגם שאריות של צואה שהילדים מכסים באדמה שהם מביאים מהחצר בחוץ. אחריי שסיימנו לצבוע את הכיתות, קנינו דליים, מגבים וחומרי ניקוי ועשינו שטיפה וניקיון יסודי של הכיתות. קשה לי להאריך כמה זמן הניקיון הזה החזיק ואם שומרים עליו."

עוד הוסיפה: "נושא נוסף וחשוב, לימדנו את הבנות המתבגרות לתפור לעצמן תחבושות הגייניות רב פעמיות שיסייעו להן בימים שהן מקבלות מחזור. זה עניין משמעותי עבור נערות שמקבלות מחזור ואין להן אפשרות לרכוש תחבושות הגייניות כמו שאנחנו רגילים".

גם אתם השתמשתם בשירותים בול קליעה, האמנתם שככה חיים ב2022?

"לגמרי כן, בבית הספר היו רק שירותי בול קליעה, בור שופכין. אנשים חיים כך היום ונראה שיחיו כך גם בשנים הבאות."

מה החלום של הילדים, איך הם קיבלו אתכם, את הנדנדות, הציוד?

"אני חושבת שברוב הפעילויות שמענו מהילדים שהם רוצים להיות רופאים או מורים, ברור שזה מגיע ממקום של כבוד והערכה למקצועות האלו בחברה. הילדים קיבלו אותנו בהמון חום ואהבה, חיפשו מגע וחיבוקים לאורך כל השהות שלנו בבית הספר. נהנו מכל פעילות והתרגשו למראה הכיתות המשופצות עם ציורי הקיר ובעיקר נהנו מכל מתקני החצר החדשים."

מה את חושבת, ישמרו על מה שעשיתם?

"אני מאמינה שכן. מאוד מסקרן אותי לנסוע לשם בעוד כמה חודשים ולראות מה המצב".

האם תחזרי לשם ומה היעד הבא?

"אשמח לחזור לשם לביקור כחלק מטיול באתיופיה. לגבי היעד הבא – רון הבן הבכור שלי טס השבוע למזרח ואני כבר חושבת על האפשרות להצטרף אליו בשלב מסוים לטיול ביחד."