הרב יוסף בצרי פותח את ליבו בראיון מיוחד: ''תפקיד הרבנות התמסחר, לא מעט רבנים שכחו את הדרך"

כבר עשור שהרב יוסף חיים בצרי מכהן כראש ישיבת ''מוסדות בית יוסף''. עשור שבו הוא מיצב עצמו כאחת הדמויות המשפיעות בעולם הרוח המקומי, וככזה כשאלפי גברים ונשים מבקשים את עצתו במגוון רחב של נושאים.

בצרי בן ה-42, נשוי לחנה, ילידת עמנואל. לזוג יש תשעה ילדים ולאחרונה אף נולדה להם נכדה ראשונה. בצרי עצמו, שהגיע לבאר שבע בתור ילד בן 12 בעקבות ''שליחותו'' של אביו, הרב בנימין בצרי ז"ל לבירת הנגב – לא מרבה להתראיין כלל. למעשה, עצם העובדה שהסכים להקדיש לנו מזמנו לא מובנת מאליה בכלל: "באופי שלי אני בן אדם מאד ביישן. והתפקיד הזה חשף אותי לציבור הרחב בצורה שלא האמנתי או תכננתי. אני יכול לומר לך שאני בורח בכל פעם שאני יכול. אני אוהב את הפינה שלי, כי אני אדם מאד פרטי'', כך הוא מספר לנו.

את הראיון איתו אנחנו עורכים במשרד האישי שלו, ששוכן בתוך הישיבה שאביו הקים ברחוב מרדכי מקלף, בסמוך לקריה החרדית. הוא מקבל אותי בברכה עם חיוך מסביר פנים ולחיצת יד שלא מביישת את גדולי האומה. לרגע לא ברור בכלל שהוא זה שעל כתפיו מונחת כל כך הרבה אחריות, שכן בקלות ניתן היה להתבלבל בינו לבין שאר תלמידי הישיבה במקום. הצניעות מבחינתו היא ערך עליון ונראה שהיוקרה הרבה שיש סביב רבנים ברמתו היא ממנו והלאה.

את תפקיד רב הישיבה הוא קיבל בירושה אותה לא ביקש, וכלל לא חפץ בה. אביו של יוסף, בנימין ז"ל, שביום חמישי הבא יציינו תשע שנים לפטירתו הטראגית. יוסף, בנו הבכור של הרב בצרי, היה לידו ברגעים הקשים, כאשר הרב האהוב נפטר בגיל 58 בלבד. במשך שנים רבות הוא ליווה אותו, היה איתו בכל צעד וצעד. כמעט היה בלתי אפשרי למצוא את האב בנימין מסתובב ללא בנו הבכור ומי שימשיך את דרכו בעתיד. כאשר אני מציין את האופי הביישני שלו והעובדה שזה מתנגש עם היותו ראש ישיבה פופולארי, הוא נזכר כיצד היה משכנע את אביו להיחשף עוד ועוד, שכן אלו חלק מהדרישות שהתפקיד מחייב: ''אני הייתי זה שדחף אותו להצטלם בכל אירוע וכל פגישה. הוא זרם עם זה והבין שזה הכרחי. זה העצים אותו ועשה לו טוב בסופו של דבר''.

את היום בו הוא נפטר הוא לא יישכח לעולם. למעשה, רבים מתושבי באר שבע לא יישכחו: ב-16 לדצמבר 2013, נדם ליבו של אחד מגדולי הרבנות בדרום. הרב יוסף מספר לנו על הלילה האחרון יחד עם אביו, שהגיע לאחר תקופה של אבל על מות אשתו  – ''לפני עשור, אמא שלי חלתה בסרטן בצורה מאד קשה. היינו לצידה בבית החולים ימים כלילות, עד שהיא נפטרה בראש חודש אייר. הייתה לוויה ושבעה גדולה והיינו שבורים. באותו הזמן, פניתי לאבא שלי, שאלתי אותו 'אם אפשר למצוא לו שידוך'. הוא צחק ואמר לי 'עזוב אותך'.

למה רצית למצוא לו שידוך?

''רציתי שהוא לא יהיה לבד בסך הכל, כי ידעתי שזה לא יעשה לו טוב. הוא סירב בתוקף ואמר 'אין מה לדבר על זה בכלל'. אני מצידי אמרתי לו שאני רוצה שיהיה לו טוב, אבל זה לא עזר''.

במקום להקשיב לעצת בנו, ביקש הרב בצרי ז"ל בקשה אחת בלבד – שהוא ובנו יתחילו ללמוד מעתה תורה מידי ערב, רק שניהם בביתו של הרב. וכך, מידי יום, הגיע יוסף לביתו של אביו בקריה החרדית, ושם הם בילו עד השעות הקטנות של הלילה אחד בחברתו של השני, מנחמים זה את רעו ומדברים על החיים ועל הפחדים שלהם. באחד מאותם ערבים, כאשר היה בדרכו לביתו של אביו לעוד מפגש שכזה, צלצל הטלפון של יוסף. על הקו – אחיו הקטן, שסיפר לו כי אביהם לא מרגיש טוב וכעת הוא בדרכו לבית החולים סורוקה.

"אמנם אחי אמר שמדובר בבדיקות שגרתיות, אבל אני התעקשתי לבוא. כשהיינו בדרך, ישבתי לידו במושב האחורי של הרכב, כשלפתע הוא השעין עליי את הראש ואמר לי "כואב לי". אמרתי לו, 'אבא הכל יהיה בסדר', אבל לא הוא לא כל כך הגיב. נכנסו לבית החולים והתחילו בדיקות וחדר המיון היה מלא. אז התחיל התהליך המפרך, כשניסו להוציא לו דם ופשוט לא הצליחו. לא משנה איפה דקרו, פשוט לא הצליחו להוציא לו דם. לבסוף הצוות הצליח, והבדיקות המשיכו. פניתי אליו ואמרתי לו 'מה קרה לך אבא? והוא אמר בתגובה 'שהוא כאוב מאד'. לאחר מכן הוא ביקש שהחבר'ה מהישיבה יתפללו עליו''.

למה הוא ביקש שיתפללו עליו?

"כנראה הוא ידע משהו שאנחנו לא. דיברתי עם החברים לישיבה, וברקע אבא שלי ביקש שלא רק שיתפללו עליו, אלא 'שיקרעו את השמיים בתפילות'. לא הבנתי למה הוא מתכוון ולמה הוא מרגיש ככה, אבל עשיתי מה שהוא ביקש. כמה רגעים לאחר מכן כבר לקחו אותו לחדר טראומה. ניסינו לבדוק מה קורה איתו, והרופא המטפל אמר שמצבו קשה מאד. ביקשו מאיתנו לקרוא כבר למשפחה, כי אמרו שזה לא נראה טוב".

איך הגבת ששמעת את זה?

''באותו הרגע כבר אמרתי לאחי – תתכונן ללוויה. הוא סירב להאמין, אבל אמרתי לו שככה זה נראה. אחרי חצי שעה הוציאו אותו מחדר טראומה כשהוא מורדם ומונשם היישר לטיפול נמרץ''. שעות לאחר מכן, ב-12 בצהריים הלך הרב לעולמו. ''לא האמנו, זה היה שוק מטורף, אף אחד לא היה מוכן וכל הציבור היה בהלם''. לימים, תגלה המשפחה כי סיבת מותו של אביהם נגרמה מחמצת בדם, באופן זהה לאופן שבו נפטר הרב עובדיה יוסף ז"ל.

''היו אנשים שציפו שאני אראה עתידות ודברים נסתרים, אבל עצרתי אותם ואמרתי להם שאני לא מתעסק בדברים כאלו. וברגע הזה אתה רואה שהם אומרים לעצמם – זה לא מה שחיפשנו''.

הרב בצרי הלך לעולמו והותיר אחריו ואקום ענקי. כאשר אדם כה מוכר, בעל תהילה כה גדולה הולך לעולמו, נראה לעיתים שהסדר העולמי השתבש. עם זאת, במהלך ההכנות להלוויה, יוסף הצעיר כבר התבשר על ידי בכירי הרבנות בישראל, כי הוא הולך להיות ממשיך דרכו של אביו – "לא האמנתי. אמרתי, ''נראה לכם שאני ממשיך דרכו, מאיפה הבאתם את זה''?. לאחר מכן בא אליי הבן דוד של אבא שלי, ואמר לי – אין ברירה, נפלו עלייך שני תיקים, גם מותו של אביך וגם התפקיד, ואם זה לא אתה אז זה עובר למישהו אחר מחוץ למשפחה''. וכך, בזמן שאביו מובא למנוחה אחרונה, הכריז הרב הראשי לישראל כי יוסף חיים בצרי הוא מעתה ראש ישיבת ''מוסדות בית יוסף'' בבאר שבע.

אז, באותו הרגע, גם חלחלה בו ההבנה שחייו מעתה השתנו מן הקצה אל הקצה: ''פתאום הבנתי מה קרה, ומה זה מצריך מבחינתי. אני מכיר את כל הפרוצדורה שמתרחשת מאחורי הקלעים ומה זה הצריך מאבא שלי. זה קשה ביותר והיו לא מעט פעמים שאבי סבל". למרות החשש, הוא התעשת במהרה ואף החל לעשות את שיעורי הבית שלו ולפגוש את ציבור המאמינים, שקיבל באהבה גדולה את ההחלטה – ''אני הייתי יוסי ופתאום הפכתי לרב של כל מיני אנשים שלא בהכרח הכרתי".

כעת, אותו קהל מסור ואדוק, שבמשך שנים הגיע למשרדו של אביו על מנת לקבל עצה, החל להפנות את כל תשומת ליבו לרב החדש. עכשיו, הוא אינו עוד פעיל מאחורי הקלעים, אלא הפנים של הישיבה כולה ואלו הקשורים אליה.

עד כמה הבנת בהתחלה את גודל האחריות שעל הכתפיים שלך, לייעץ לאנשים בפעם הראשונה באופן רשמי?

''נסעתי לכל הרבנים הגדולים בישראל בשביל להתייעץ איתם – מה להגיד ובאיזה מצב. פשוט ללמוד את התפקיד. ועד היום, מה שאני לא יודע, אני אומר שאני לא יודע. בעניינים כלכליים ורפואיים למשל אני לא ממליץ לעולם. אין אצלי דברים כאלה, אני עוסק בהכרעות שקשורות לנפשו של האדם".

אבל אתה בטח מודע לזה שיש רבנים שעושים את זה?

''ברור, אבל אני לא מוכן לתת עצות בנושאים שאני לא מכיר. אני לא רציתי את התפקיד, אז על אחת כמה וכמה שאני לא אתן עצה בנושאים שאני לא מבין בהם. הקדוש ברוך הוא שם אותי בתפקיד הזה ומה שביכולת שלי אני אעשה ומה שלא אז לא".

והיו בעבר אנשים שהתאכזבו?

''חשוב לומר שאנחנו עושים תיאום ציפיות לפני פגישות. עם זאת, כן, היו אנשים שציפו שאני אראה עתידות ודברים נסתרים, אבל עצרתי אותם ואמרתי להם שאני לא מתעסק בדברים כאלו. וברגע הזה אתה רואה שהם אומרים לעצמם – זה לא מה שחיפשנו. אבא שלי, גם הוא לא היה מייעץ בדברים שקשורים להכרעות גדולות, אלא בדברים שקשורים לרוח ולנפש''.

אתה מפחד מהגיל הצעיר שבו הוא מת, זה מדיר שינה מעינייך? 

''תראה, ברור שיש פחד בסיסי למות, אבל אני יכול להגיד לך שהיו לי המון שיחות עם אבא שלי ובאחת מהם הוא שאל אותי אם אני מפחד למות. נמנעתי מלענות, אז גלגלתי אליו את השאלה ואמרתו לו – ואתה? הוא אמר לי שהוא לא מפחד כי הוא מוכן לזה ומתכונן לזה. אמרתי לו שאני לא שם וגם היום אני עדיין לא שם. עוברות לי מחשבות על זה, אבל זה לא מעסיק אותי לגמרי''.

כיום, פועל יוסף במספר רב של נושאים, בהם כמובן החזון הגדול של אביו - בניית בית הכנסת "הכותל הדרומי". הישיבה שלהם הפכה ללב הפועם של מסע התרומות, במהלכו מנסים לגייס הפעילים השונים קרוב ל-20 מיליון שקלים. מדובר באחד המיזמים העצומים שאי פעם רב באזור הדרום לקח על עצמו. עם זאת, במקרה של משפחת בצרי, הם כבר בקיאים בכל מה שקשור להפקות ענק שכן אין מי שלא מכיר ברחבי באר שבע והסביבה את המיזם יוצא הדופן, פרי יצירתו של אביו של יוסף – הסליחות באצטדיון. כבר 15 שנה, שמידי ערב יום הכיפורים נערך ערב סליחות המוניות לאלפי תושבי הדרום באצטדיון העירוני "וסרמיל" בבאר שבע. במשך השנים, עם הריסתו של וסרמיל, הועבר האירוע אל האצטדיון החדש – "טוטו טרנר".

יוסף מספר על האירוע הסמלי, שהפך עם השנים כמעט לשם נרדף עבור המשפחה והעיר עצמה: ''זאת הברקה מטורפת. לעשות כזה מעשה שהוא גם מחייב מבחינה כספית וגם מבחינה ציבורית, יכול רק אדם שרואה את הקדוש ברוך הוא מול עיניו ורוצה לעשות טוב למען האנשים בעיר. בהתחלה הקצו לנו חצי מהאצטדיון, אבל ברגע שזה הצליח התיאבון גדל ולי היה ברור שאני ממשיך את זה גם לאחר מותו''.

יש עוד דברים שאתה שהמשכת לאחר שהוא נפטר?

''בטח, כל מה שהוא עשה אני ממשיך. גם תפילות בליל שבת, שזה מצריך ממני המון סבלנות וכוח, אני ממשיך, פשוט בסגנון שלי ובצורה שלי''.

ועכשיו עם הכותל הדרומי, זה גם חזון של אביך?

''זהו 'החזון'. כשהגענו לבאר שבע, בית הכנסת היה בקומת הקרקע מתחת לבית של ההורים שלי. לאט לאט הקהילה התרחבה, ועברנו ללמוד בקרוואנים. ואני זוכר שהוא תמיד אמר – 'אני רוצה בניין מפואר וגדול, שיכול להכיל את כולם'. הרעיון היה אצלו בראש המון שנים ותמיד היה משהו אחר שמנע ממנו להתגשם. כולם סביב אבי ידעו שזה החלום והחזון הכי גדול שלו וגם של רבים במשפחת בצרי. לצערי הרב הוא קיבל הבטחות ענקיות – מעשירי תבל ומפוליטיקאים והחזון לעולם התממש, עד עכשיו''.

וכך, השנים עברו, התכניות השתנו ובמשך זמן רב היה נראה כי החזון הגדול של אביו של הרב בצרי הולך להיגנז. אבל המשפחה לא הייתה מוכנה לוותר – הלוואות נלקחו מהבנק, ואפילו התלמידים האברכים מהישיבה החליטו להכניס את ידם לכיס, הכל על מנת בשביל שהחלום על בניית בית הכנסת ימשיך.

יש הרגשה שאתה יותר ''פרקטי'' מהמון רבנים אחרים בתחום שלך.

''אני לא יודע מאיפה זה בא, אבל אני בן אדם עם סגנון שונה. אני גם מרגיש בשוני הזה בזמן שאני מדבר עם רבנים אחרים. חשוב להגיד שוב, אני נמצא בתפקידי בגלל כורח המציאות. בפועל, אני עדיין יוסי, והתפקיד של הרב בצרי הועבר אליי ללא בחירה. לצערי כיום התואר "רב" התמסחר, ויש לא מעט רבנים ששכחו את הדרך. יש רבנים שבשבילם הרבנות היא מקצוע כלכלי ופרסומי. לא שאני חף מהנושא, אני גם אוהב כבוד וכסף. אבל אני מרגיש שמשהו אחר מוביל אותי, מין שליחות כזאת''.

לסיום, במיוחד בימים בהם נראה שהפילוג במדינה גדול מאי פעם, הייתי חייב לשאול את הרב מה דעתו בנושא, ומהי מידת האחריות שלו לדעתו בקירוב לבבות ושמירה על האחדות. על כך הוא אומר: ''בוודאי שיש לי אחריות. למדתי מאבא שלי דבר חשוב שהוא דבק בו - אנחנו לא אחידים אבל אנחנו מאוחדים וצריך לדעת את זה ולא להיבהל מזה. ככה זה אצלנו בעם וככה זה צריך להישאר, אין מה לשנות את זה. החוכמה היא לקחת את כולם ולאגד אותם סביב המטרות הבסיסיות – להיות בן אדם טוב אחד כלפי השני''.

''אבא שלי היה אומר – אם הוא לא בן אדם, אין מה לדבר איתו בכלל. קודם כל להיות בני אדם כלפי אחד השני ושנלמד לכבד אחד את השני ולתת מקום אחד לשני. אני יודע שזה נשמע כמו סיסמאות, אבל ככה הוא חינך אותנו. והנה גם אצלנו בעיר זה ככה, יש אנשים מכל הסוגים, וזה מה שיפה בנו. אנחנו גדלנו מאה אחוז חרדים, אבל כל האנשים שסביבנו רובם, הם אנשים 'שלא מהמגזר שלנו'. אנחנו לא חיים במאה שערים, ומן הסתם שגם אבא שלי, כמוני – ידענו ותמיד נדע לחבק את כולם, ולקבל את כולם. האחדות מבחינתו היא ערך עליון".