היא משלנו: הכירו את הרופאה הראשונה בחטיבת הצנחנים

היא רק בת 27 אבל כבר מחזיקה בתואר דוקטור לרפואה ולאחרונה אף הפכה לרופאה הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים בצה"ל. סיפורה מעורר ההשראה של ד"ר נופית שמואל מתחיל אי שם כילדה בבאר שבע, כשהיא חולמת בגדול וגם מגשימה.

"מגיל קטן מאוד נמשכתי לתחום המדעים, בגיל 12 למדתי באחד השיעורים על מערכת הלב והחזקתי לב אמיתי ביד ואז הבנתי שאני רוצה להיות רופאה וסיפרתי לאמא שלי שזה מה שאני רוצה", סיפרה נופית ל'באר שבע נט', "אז הגעתי לתיכון וידעתי שאני צריכה להשקיע, גם הצוות בבית הספר במקיף ו' דחף אותי וסיימתי מצטיינת שכבתית בכל שנה. הגברתי פיזיקה וביולוגיה ונשלחתי למסלול מצטיינים חוקרים צעירים במכון ויצמן. מעבר לזה השתתפתי גם בפרויקטים כמו יזמים צעירים וזה נתן לי ביטחון, נהניתי להיות בעשייה כל הזמן".

נופית גדלה בבירת הנגב אחרי שהוריה, במקור מהודו, עלו לארץ כשהיו צעירים והכירו כאן. היא אחות בכורה ויש לה עוד שלושה אחים צעירים ממנה. גם היום היא עדיין גרה בבאר שבע יחד עם הארוס שלה שהגיע לארץ כחייל בודד מארצות הברית וכיום סטודנט להנדסת בניין בעיר. "אני מאוד אוהבת את באר שבע, גם כשלמדתי בירושלים, כאן תמיד הרגיש כמו הבית, אני אוהבת את החמימות של התושבים ואת רוביק דנילוביץ' ראש העיר שהכרתי עוד כשהיה מחזיק תיק החינוך", מספרת נופית.

אז איך הגעת לעולם הרפואה בצבא?

"שמעתי על מסלול המצוינות "צמרת" ללימודי רפואה, זה במסגרת העתודה האקדמית, מסלול שלא ידעתי בכלל שקיים. הגעתי לכנס ואני זוכרת שישבתי שם, ראיתי סביבי רופאים מהיחידות הכי מובחרות אם זה שייטת 13 ושלדג... וכולם היו גברים. אז חשבתי לעצמי, למה אין כאן יותר נשים? באותו רגע אמרתי שאני חייבת להגיע לשם. כמובן בראש שלי לא ראיתי את עצמי עושה משהו אחר בחיים אז עשיתי פסיכומטרי והתקבלתי לבית הספר לרפואה, זה היה תהליך אינטנסיבי בגיל צעיר אבל נהניתי ממנו".

ד"ר שמואל סיימה את לימודי הרפואה בשנת 2018 בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך הלימודים היא נבחרה להשתתף בתוכנית חילופי סטודנטים למצטיינים במרכז הטראומה בבולטימור ארה"ב ולאחר מכן סיימה את שנת הסטאז׳ בביה"ח הדסה בהצטיינות. בהשלמה החילית, היא שמעה שעתיד להיפתח תקן לרופאה בגדוד 890 וידעה ששם היא רוצה להיות.

את הרופאה הראשונה בישראל בחטיבת הצנחנים, איך התחושות?

"השמחה הייתה אדירה, בכיתי מאושר כשקיבלתי את הבשורה. בלילה שלפני היום בו אמרו לנו את השיבוץ לא ישנתי והתרגשתי מאוד. זו הייתה אופוריה גדולה, אני מאוד גאה בזה ואוהבת את הגדוד שלי, זה הגדוד הכי מדהים ומשפחתי שיש, אני אוהבת את החיילים שאני מטפלת בהם, ואנחנו ממש משפחה אחת. ביום שהודיעו לי על השיבוץ הטלפון לא הפסיק לצלצל, כיף לשמוע את התגובות מהסביבה וזה מחמם את הלב. גם נפגשתי עם רוביק שנתן לי תעודה ותמך וזו הייתה סגירת מעגל".

הרגשת ששברת תקרת זכוכית או שתמיד האמנת שתוכלי לעשות את זה?

"אני גדלתי מגיל קטן חיה בבית בו אין דבר כזה תקרת זכוכית, אם את רוצה מספיק משהו את תשיגי אותו. אל תחשבי מי יהיה בדרך, אני לא מאמינה שמישהו צריך לשים גבול בשום מקרה, לא אנחנו לעצמנו ולא אחרים לנו. יש עשרים אלף סיבות למה לא להצליח ולמה לחשוש. במהלך ההשלמה החיילית, שם התמודדתי על התפקיד עם רופאים אחרים, תמיד יש מתחרים ותמיד יש את הספקות אבל בסופו של דבר חיל הרפואה מקדם רופאים ורופאות כאחד אז לרגע לא הרגשתי אפליה בלימודים. היו המון תפקידים שנפתחו ולא ראיתי בזה מכשול, התמודדתי לתפקיד כמו כל רופא אחר. בסופו של דבר בחנו את כל המועמדים על בסיס כושר ומקצועיות ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני לא מצליחה לעשות את זה. אני אף פעם לא מתפשרת ותמיד נותנת את המאה אחוז וזה מה שחשוב".

מה קסם לך בתפקיד עצמו? רצית לשלב בין האהבה לרפואה לבין הרצון לשרת בגדוד לוחם?

"גדוד 890 בצנחנים ידוע בהיסטוריה המפוארת שלו, זו משפחה גדולה וציונית. את הערכים לציונות, לתרומה והאהבה למדינה קיבלתי מהבית, אבא היה במלחמת שלום הגליל. ידעתי שאנשים חולמים להגיע לגדוד בצנחנים, עוברים בשביל זה גיבוש... היינו יום אחד בסיור בגבעת התחמושת וראיתי מופע אור קולי על הצניחה הראשונה, הרגשתי באותו רגע שאני רוצה לתרום לגדוד עם שורשים ומסורת כל כך ארוכים, הרגשתי שאני חייבת להיות שם. הכתומה האדומה זו גאווה עבורי, ללבוש את המדים כל יום ולייצג את החטיבה זה כיף גדול".

לצד תחושות הגאווה והרצון להשפיע בתוך החטיבה, ד"ר נופית חוותה לא מעט אתגרים עם כניסתה לתפקיד החדש. "אחד האתגרים עבורי היה לחזור למסגרת הצבאית בגיל 28, אחרי שהיו לי חיים רגילים באזרחות, פתאום לעשות 11:3 זה לא פשוט, גם נכנסתי לתפקיד בתקופת הקורונה עם סגרים ועוצרים", היא משתפת, "אבל בסופו של דבר בן הזוג שלי וגם המשפחה מאוד תומכים בי וזו גם סיבה גדולה לכך שאני בתפקיד ומצליחה בו, כי יש לי קרקע יציבה מאחורי. אבל עם הזמן זה נהיה יותר קל, את מתחילה ליצור קשרים חברתיים בגדוד ונמצאת בעשייה ועבודה כל הזמן, גיליתי פה משפחה וכיף לי".

מה הטיפ שהיית רוצה לתת לחיילות צעירות ונערות ששואפות להצליח בכל תחום?

"אני חושבת שכל אחת צריכה להרגיש בטוחה בעצמה, אף אחד לא יכול להגיד לה לאן היא מסוגלת או ראויה להגיע. כל אחת צריכה להסתכל על עצמה, להבין מה היא אוהבת ולא לוותר. לפעמים אנשים מתפשרים בדרך שהם בוחרים וזה האויב הכי גדול שלנו, להיות באיזור נוחות מסוים. צריך לאתגר את עצמנו כל הזמן, למצוא מקום שאולי יותר קשה בו אבל ייפתח אותנו כדי שנוכל להיות הגירסא הטובה ביותר של עצמנו. אין גבול למה שנשים יכולות לעשות וגם למה שגברים יכולים לעשות, אם אתם מסתכלים לאחור ואין לכם חרטות ואתם גאים בדרך שעשיתם זה מה שחשוב. הספקות תמיד קיימות אבל צריך לדעת לשים אותן במגירה ולסגור אותה, להסתכל למטרה בעיניים ולהגיע אל היעד, לצלוח את האתגרים, לפרוץ את הגבולות של עצמנו ופשוט להתקדם בלי פחד. יש הרבה סיבות להגיד לא אבל שכל נערה תחשוב על סיבה אחת להגיד כן, להמשיך להיאבק ולהגיע למטרה כי הסיפוק הוא עצום".

מה תרצי להגיד לכל הקוראים הבאר שבעים?

"קודם כל אני רוצה לאחל שלא נדע יותר מגיפות, תקופת הקורונה הייתה לא פשוטה אבל היא גם הובילה להרבה חוזק במדינה שלנו. יש לנו מדינה מדהימה עם היסטוריה מדהימה, לא יכולתי לבקש מדינה וצבא יותר טוב עבורנו. באר שבע זה המקום הכי כיפי בעולם ואני שמחה להיות בעיר הזו, אל תשכחו לעולם מאיפה הגעתם, תמשיכו להאמין ותהיו גאים בדרך שעשיתם. בהזדמנות הזו אני רוצה להודות להורים המקסימים שלי שהביאו לי את הפלטפורמה הכי טובה בשביל להצליח, לאחים שלי שאני אוהבת אותם שתמיד שם בשבילי ולבן הזוג המדהים שלי שממשיך לחזק אותי ותמיד לצידי בטוב וברע".