אופטימיות היא שם המשחק

סלוביק (50), שחקן נבחרת ישראל בכיסאות גלגלים בעברו, מאמן מזה מספר שנים את קבוצת הכדורסל בכיסאות גלגלים של באר שבע, אשר נמצאת תחת עמותת חוס"ן (חברה וספורט לנכים). כמו כן הוא משמש גם כעוזר מאמן נבחרת ישראל בכיסאות גלגלים, ובין לבין מבלה את זמנו יחד עם אשתו ושתי בנותיו התאומות. נפגשנו איתו לראיון מרתק ביותר, לשמוע ממנו על התאונה הקשה שעבר בים המלח בזמן שעבד שם בתור מאבטח, תאונה שהשאירה אותו מרותק לכיסא גלגלים, על השנים בתור כדורסלן ועל המסעות סביב העולם, אשר באחד מהם הכיר את אשתו וכמובן על העשייה שנעשית כאן בעיר בתחום הספורט לבעלי מוגבלויות.

בצעירותו גדל סלוביק בדימונה, ובצבא שירת ביחידית שריון, ואף היה חלק מצוות הניסוי של טנק "מרכבה 3" בזמנו. לאחר הצבא עבר מספר עבודות, שלבסוף השתקע (עד כמה שאפשר) בתור מאבטח באחד מן המלונות בים המלח. ביום אחד בשנת 1993 השתנו חייו לנצח – "בגיל 23 עבדתי בים המלח, וזאת הייתה עבודה נוחה לגמרי, כי אתה עובד המון ואין לך באמת על מה להוציא את הכסף. במהלך העבודה גם תכננו אני וחבר טוב שלי לצאת לטיול הגדול של אחרי הצבא, וכבר קנינו כרטיסים, אבל חודשיים לפני קרתה התאונה. ובאחד מהימים נסעתי על האופנוע, ובגלל המשאיות שעוברות באיזור, כנראה נשפך מעט פוספט או מלח על הכביש, ואני החלקתי עם האופנוע". בזמן התאונה עצמה, החליק סלוביק על הכביש, עד שנחבט בספסל בצד הכביש – "נמרחתי על הכביש, ובמידה ולא היה ספסל לא היה קורה לי כלום. אבל מהמכה נקרע לי חוט השדרה בגב, ואף שברתי צלע שגרמה לי לניקוב בראיה, שהתמלאה בכמעט ליטר וחצי דם!".

מה הרגשת באותו רגע?

"לא הרגשתי שום כאב או משהו כזה. פשוט הבנתי שאני לא מצליח לזוז ומיד ביקשתי מחבריי שיזמינו לי אמבולנס. כשהעלו אותי עליו, ולאחר כמה דקות של נסיעה התחלתי לבכות, והתחננתי לצוות שיעזור לי, ושאני לא רוצה להיות נכה. מיד התעשתי על עצמי, וישר אמרתי לנהג אמבולנס שזאת פעם ראשונה שלי באמבולנס ושיפעיל סירנה (צוחק)".

הגישה הזאת של סלוביק, שרואה את העולם באופן כה חיובי ובלתי מתפשר, עזרה לו גם במהלך חודשי השיקום בבית החולים תל השומר, אליו הועבר לאחר שבוע של אשפוז בסורוקה – "הייתי בשיקום של חמישה חודשים בתל השומר. היה  שם כיף גדול במהלך התקופה".

איך זה בדיוק מתיישב עם כל הסיטואציה?

"כשהגעתי, אמר לי המנהל מחלקה – 'יש לנו חצי שנה של שיקום', ואני אמרתי לו שאני תוך חמישה חודשים ייצא משם, וכך באמת היה. אבל במהלך החודשים האלו, היו לידי אנשים נפלאים, שהיו יותר צעירים ממני, ונפצעו בצבא. אני זה שהייתי מתפקד ופעלתן, הייתי מכין טוסטים לכולם, והיה מצב רוח יחסית מרומם במחלקה".

בשיקום עצמו החל סלוביק להכיר את עולם הכדורסל, לו לא היה קשר ישיר לגמרי לפני – "שיחקתי מעט בתור ילד אבל לא משהו רציני. בשיקום הפנו אותי לרחמים עזריה, יו"ר באר שבע לכדורסל כיסאות גלגלים. התחלתי להתחבר לענף ולהתאמן באופן רציני, ובאמת לאחר חצי שנה כבר זומנתי לנבחרת ישראל".

14 שנה שיחק סלוביק בנבחרת ישראל, במהלכן הסתובב בכל העולם – אירופה, דרום אמריקה, ארצות הברית כמובן, וגם המון ממדינות המזרח. לפני כעשרים שנה, באחת מהנסיעות למזרח הרחוק במסגרת טורניר כדורסל, הגיע גם ליפן, שם פגש את מי שתהיה אשתו לעתיד. לפי סלוביק, החיבור ביניהם היה כה גדול, עד כדי כך שגם החתונה לא אירחה לבוא – "אשתי עבדה במכירות ביפן. במהלך השהות שם בילינו שלושה ימים מדהימים, ואני חזרתי לארץ והיא חזרה עשרה ימים אחריי. יומיים לאחר מכן החלטנו כבר שאנחנו מתחתנים ושלושה חודשים אחרי זה כבר קרה. מאז הספקנו להביא לעולם שתי בנות תאומות נפלאות".

זה מתישהו הפריעה לה שאתה בכיסא גלגלים?

"לעולם לא האמת. להפך, היו פעמים שהיא ממש שכחה מהעובדה שאני מתנייד בעזרת כיסא. יש אפילו פעמים שאני חונה את האוטו והיא כבר יוצאת ואומרת לי 'יאללה בוא', ומתחילה ללכת, ושוכחת לגמרי שצריך להוציא את הכיסא מהבגאז' (צוחק). היא לעולם לא ראתה את הנכות כבעיה, והרבה פעמים אמרתי לה שרק בן אדם משוגע ירצה להתחתן עם מישהו בכיסא גלגלים".

הגישה האופטימית להפליא של סלוביק, שחוזרת על עצמה במהלך הריאיון שוב ושוב ככזאת שמתווה את דרכו בחיים, אינה נחלתם של רבים אחרים במצבו, והוא בהחלט מודע לכך – "יש אנשים שהכרתי במהלך השיקום, שלגמרי לא הצליחו להתמודד עם המצב, ואחד מהם אף ירה לעצמו בראש. אבל אני לא יודע אם לקרוא לזה אופטימי, אני פשוט חי בגישה שאומרת 'זה מה שיש, וזה המצב, ואין ברירה חוץ מלהמשיך בחיי'. אני עושה כמעט הכל בחיים, וזה לעולם לא הגביל אותי, אולי חוץ מללכת לים, וגם זה רק כשמדובר בים התיכון ויש חול, כי בחוף של אילת אני לגמרי נהנה".לאחר שפרש מנבחרת ישראל, פנה גדי לאימון, ומאז הוא מאמן בגאווה את קבוצות כדורסל הנכים לילדים ולבוגרים כאן בבאר שבע, אשר מתאמנות בתיכון "רגר" בנווה זאב. את התשוקה שלו למשחק הוא מנסה כיום להעביר לחניכיו, כאן בעיר וגם בנבחרת ישראל, שם הוא משמש כעוזר מאמן.

מה זה אומר להיות בכלל מאמן כדורסל נכים?

"מבחינה מקצועית זה לא משנה, אני מאמן כדורסל. אבל מבחינה אישית זה די שונה, בגלל שמגיעים ילדים שמתמודדים עם נכות. לרוב השחקנים שמגיעים לפה מאד בוגרים מנטלית, גם אלה הקטנים, אבל לפעמים יש כאלה שמתקשים להתמודד עם המגבלה הפיזית, ושם אני צריך להגיד את המילים הנכונות על מנת להסביר להם כמה טוב זה יעשה להם לשחק את המשחק הנפלא הזה".

ומה לגבי העתיד כאן בבאר שבע?

"כיום ממש קשה למצוא שחקנים האמת. אנחנו מנסים בכל דרך אפשרית להנגיש את המשחק לגילאים הצעירים, אך יש חשש בקרב הילדים עצמם. לרוב החשש הוא בקרב אלו שלא מרותקים לכיסא גלגלים, אלא עם קטועי רגל למשל, שלא תמיד מוכנים לבוא ולתת הזדמנות למשחק, בגלל חוסר השלמה עם המצב. וזה גם מחלחל להורים, שלא רוצים לראות את הילד שלהם בכיסא גלגלים, ואז צריך להסביר להם שזהו רק כלי בעזרתו הם משחקים את המשחק".

סלוביק מוסיף גם כי המימון שמקבלת עמותת חוס"ן אינו מספיק תמיד על מנת לשדרג את איכות המתקנים - "אנחנו מקבלים כ-15,000 שקל מעיריית באר שבע למען כל הפרוייקט, זאת בזמן שכיסא גלגלים אחד בלבד עולה כפול מזה".

כל זה כמובן לא עוצר את סלוביק מלחשוב חיובי, ובגדול - "החלום שלי הוא שיהיה כאן מרכז ספורט לנכים, כמו שיש ברמת גן וגם בחיפה. אמנם יש את מרכז איל"ן בבאר שבע שכן נותן מענה חברתי לבעלי מוגבליות, אך מרכז ספורט עם מתקנים מתאימים למספר רב של ענפים עוד אין כאן, אבל אני בטוח שבמשך הזמן גם זה יבוא, כי יש פה חומר אנושי מדהים שמגיע לו לקבל את הרמה הגבוהה ביותר. אני יודע מה זה כדורסל למישהו נכה, ואני רואה את זה בכל אימון, איך הילדים מתרגשים ונהנים, וזה מזכיר לי כל הזמן כמה הכדורסל מהווה חלק חשוב בחיי, ואני שמח שאני יכול להעביר את זה גם לדור הצעיר כאן בבאר שבע".