בין חמלה למחילה: איך מתנהלים כשיש עודף משקל אצל ילדכם?

"אני צריכה תפריט כדי שהיא תרד. שנדע מה מותר ומה אסור. אני אדאג שהיא תיישם. רק תני לי תפריט." אישה מרשימה, גבות מושלמות, חליפה אלגנטית שיושבת עליה בדיוק, אני רואה כמה קמטי דאגה מתחת לאיפור. "שלא יצחקו עליה", היא אומרת, "ושתהיה בריאה. כבר אין בגדים בחנות במידה שלה", היא אומרת. והילדה משפילה מבט ואני מתכווצת איתה. ילדה מתוקה, עם לחיים אדומות וחולצה שנגמרת באמצע הבטן. משפילה מבט ומחכה שהגל יעבור. רואים עליה שהיא כבר שמעה שיחות רבות על בריאות, ועל יופי, ולמדה להתכווץ עד יעבור זעם. היא מרגישה אשמה, אמה מאוכזבת ממנה, האם מרגישה אשמה.

אני איתן מרגישה אשמה שנתתי במה לאירוע הלא פשוט הזה. שואלת? האם אמרו לך כשזימנת את התור שרק ההורים מגיעים למפגש ראשון?" "לא אמרו. וגם מה הטעם? היא צריכה לשמוע את זה ממך, אולי ככה היא תבין".ואני רק חושבת איך אסביר הכל מבלי לאכזב שאני "לא מספקת את הסחורה" והן לא יחזרו לעולם... איך אני מונעת שהאם החרדה לא תפנה לרשת, תמצא תפריט כלשהו או תפנה לאיזה מאמן כושר עם מוטיבציית יתר ולא מספיק הכשרה בטיפול בעודף משקל והשמנה בילדים, והילדה תיפגע.

תפריט בגיל הזה יכול לגרום נזק, כבר כמעט לא משתמשים בתפריטים, היא אומרת לי. היא לא עושה את העבודה שלה! היא אמורה לגרום לבת שלי להבין שהיא חייבת לרדת במשקל. לאכול סלט, וחלבונים, ושתפסיק לבקש ממני פסטה. והיא פשוט יושבת מולי בכיסא שלה, מול המסך. היא מדברת בטון רגוע, בשבילה זו עוד ילדה, מה אכפת לה? ואני מרגישה כמו סירה שהוציאו לה את האויר מהמפרשים. ואני רוצה לצעוק לה, זו התקווה שלי, התפריט שלך, ניסיתי הכל, אני לא רוצה שהבת שלי תסבול. אני לא רוצה להתבייש להסתובב איתה. מתגנבת לי מחשבה שיש הגיון במה שהיא אומרת, וזה מפחיד אותי. אני לא מוכנה לקבל את המצב הזה! הילדה שלי סובלת.

לאחר חודש הרחמים והסליחות, וראש השנה וכעת לקראת יום הכיפורים, קופצת לנו תזכורת מלוח השנה שלנו לבדוק את עצמנו ולכוונן את הדרוש כיוון. הזדמנות להסתכל קצת על עצמנו מבחוץ, בעדינות ובחמלה ולשאול: עד כמה פעולותיי תואמות את הערכים שלי? מה יכול לקדם אותי בכיוון הזה? לשנות משהו, ללמוד משהו, להרפות ממשהו, לאחוז במשהו. חשוב שנשים לב לכך שבבסיס כל פעולותינו יש כוונה חיובית. חשוב לראות אותה, לשמר את התועלת שלה, אבל לשחרר את מה שלא מביא תועלת יותר.אם הייתי במקום של הילדה? של האמא? אולי הייתי בסיטואציה דומה ועלי רק להיזכר בה.

כולנו רוצים בטובת יקירינו, ולפעמים אנחנו משוכנעים שאנחנו יודעים מה טוב בשבילם. שמעתי פעם מעורכת דין מומחית למשא ומתן, שלפני שניגשים למשא ומתן מגדירים ציר: בקצה אחד התוצאות, ובקצהו השני היחסים. ושואלים את עצמנו מה חשוב יותר, איפה נרצה להיות על הציר. כי אם חשובה לנו רק התוצאה, לא נהסס לשלם מחירים במערכת היחסים, אבל אם היחסים חשובים לנו, כנראה שנהיה יותר עדינים ומחושבים בניסיון לקבל תוצאה. זה נכון במערכת יחסים בעבודה, בעסקים, בבית, ברחוב, בטיול, ולא פחות חשוב: עם עצמנו, משפחתנו, ילדנו.

בתפילת "מודה אני" שנאמרת בכל בוקר, מתואר שהחזרת הנשמה לגוף – כלומר המעבר ממצב שינה למצב ערות, נעשית בחמלה של הבורא כלפינו. אנחנו יכולים לבחור להמשיך את החמלה הזו לאורך היום כלפי עצמינו וכלפי הסובבים אותנו.

איך עושים את זה כשהילדים שלנו לא בטווח משקל שהיינו רוצים עבורם, עבורנו, ואנחנו עדיין רוצים לשמור על מערכת יחסים טובה איתם, וגם על הדימוי העצמי הכללי והגופני שלהם? לירון אופק דוד מנהלת יחידת התזונה בכללית מחוז דרום בעצות מועילות:

1. תאהבו את ילדכם, תעריכו אותם על מה ומי שהם, מצאו את הנקודות האלה ותצביעו עליהן בפניהם מדי יום – אין אף פעם יותר מדי חיזוקים ופרגונים.
2. היו נוכחים, ונוכחים חיוביים בחיי ילדכם. נוכחים הן כמותית והן איכותית.
3. אל תדברו על משקל ודיאטות בבית ועם הילדים – זה מסב את תשומת ליבם לשיח הרעיל הזה שיש גם ככה יותר מדי ממנו סביבם.
4. תכניסו את הבריאות כערך בבית – בריאות נפשית, חברתית, גופנית, וזו האחרונה היא לא רק מה וכמה אוכלים אלא גם שתיה מספקת, ושועות שינה מספקות ואיכותיות, ושמירה על עצמנו מהשמש וזמני מסך מוגבלים, וזמנים לפעילות גופנית ויציאה החוצה ומפגשים עם חברים ועוד ועוד.
5. קחו אתם אחריות הן על דפוסי האכילה שלכם והן על מה אתם בוחרים לקנות הביתה מלכתחילה, תחליטו שבבית שלכם מוגש לרוב אוכל מזין, טבעי, בריא. אל "תפילו" על ילדכם בחירה יומיומית בין הבריאות לשלל בלתי נגמר של אוכל אולטרה מעובד.
6. אל תקחו את ילדכם לטיפולים מכל סוג אצל אנשים שהם לא מומחים לתחום. נפשם וגופם רכים ופגיעים יותר ממה שאנחנו נוטים לחשוב, וכוונה טובה עלולה להביא איתה ללא ליווי מוסמך לתוצאות הפוכות.

והנה אחרי שלקחתם כמה דקות לקראו את השורות האלה, ואתם בכוונה טובה, ולמידה, יש גם עת לחמול ולמחול, ולעיתים קרובות, החמלה היא המפתח למחילה אמיתית, וזו מנקה את הלב משליליות ומשאירה מקום לדברים טובים להיכנס. לפעמים זה קל, לפעמים פחות אבל תמיד שווה מאמץ.