20 חודשי מאסר לעובד בכיר בעיריית ב"ש שהטריד מינית

בהתאם לעובדות כתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, שימש הנאשם כמנהל עבודות ניקיון מטעם אגף איכות הסביבה בעיריית באר שבע. לנאשם ולמתלוננת היכרות קודמת, על רקע עבודתו של הנאשם בשכונה, במהלכה נהגו להתכתב לעתים באמצעות תכנת המסרונים "וואטסאפ".

ביום חמישי, 31.01.19, בשעות הבוקר, נכנס הנאשם לבית המתלוננת. בעת שהמתלוננת הסתובבה לכיוון השידה בחדר השינה שלה, בכדי לקחת משם את מכשיר הטלפון הנייד שלה, הגיח לפתע הנאשם מאחוריה, דחף אותה על המיטה, הוריד במהירות את חולצתה, הוציא את איבר מינו ושפשף אותו עד אשר הגיע לסיפוקו ולאחר מכן, שפך את זרעו על בטנה החשופה של המתלוננת. המתלוננת צעקה בבהלה לעבר הנאשם שיעזוב את המקום והנאשם נמלט מיד מביתה של המתלוננת.

במענה לכתב האישום, טען הנאשם, כי אירועי כתב האישום קרו בהסכמה ולדבריו, בינו לבין המתלוננת היו מפגשים נוספים ושיחות נוספות. ההגנה טענה, כי המתלוננת הגישה תלונה רק לאחר שביקש הנאשם לסיים את מערכת היחסים ביניהם.

לאחר שמיעת הראיות קבע בית המשפט, כי מוצא את עדות המתלוננת מהימנה. הגם שהייתה היכרות קודמת בין הנאשם לבין המתלוננת שכללה התכתבות מסרוני "ווטסאפ" ביניהם, הרי מרגע שהבינה המתלוננת, שהנאשם נשוי (חרף התחמקותו מלהשיב על כך), הבהירה לו, גם אם בעדינות ובהומור, כי אינה מעוניינת בקשר רומנטי עמו ודחתה באופן עקבי את נסיונותיו להתקרב אליה.

ההלכה הפסוקה קובעת, חד משמעית, כי מי שבא לקיים מגע מיני נדרש לוודא את הסכמת הצד שכנגד וכי לענין זה – אם נותר על כנו ספק כלשהו – עליו להניח, שהצד השני אינו מעונין. במקרה דנן, הפער שבין מערכת היחסים שהיתה בין השניים עד למועד האירוע – קרי: החלפת מספר מסרונים ומספר ביקורים קצרים בבית המתלוננת במהלך שעות עבודתו של הנאשם, ללא מאפיין רומנטי או אינטימי של היחסים – ועד למעשה שעשה הנאשם - מחייב היה אותו לברר את הסכמתה למעשים. בעבר, לא ניתן היה להרשיע בעבירת מין על בסיס עדות יחידה. בתיקון משנת תשמ"ב – 1982, שינה המחוקק את הדין וקבע, כי אין עוד מניעה לכך, אך על בית המשפט לנמק הרשעה כזו.

בנוגע לטענות לגבי סתירות בדברי המתלוננת הנסמכות על העובדה, שהמתלוננת סיפרה לחברותיה באופן חלקי בלבד את מה שאירע, קבע בית המשפט, כי אין הכרח, שמי שנפגעת מעבירת מין, תשתף אחרים בכל הפרטים הגרפיים הנוגעים למעשה. אין המדובר בשיחות רשמיות או בשיחות כאלה, שמי מהצדדים סבר, באותו הזמן, שתהיה להן משמעות משפטית. נטיית המתלוננת – להימנע מלשתף את חברותיה באופן מלא תואמת את ניסיון החיים ולא יהיה בה כדי לפגוע במהימנות גרסתה.

התנהגותה של המתלוננת לאחר המקרה ובין היתר, העובדה כי לא ששה להתלונן כנגד הנאשם ובתחילה, נכונה הייתה להסתפק בצעדים מנהליים כלפיו, של הרחקתו מאזור מגוריה – כשהחליטה להתלונן רק לאחר שהפר הרחקה זו והגיע שוב לביתה – אינם מתיישבים עם טענת ההגנה, כי המדובר בעלילה שטוותה במטרה לפגוע בו. מכל מקום, למתלוננת לא הוכח כל מניע שהיה למתלוננת לפגוע בנאשם.

כלעומת גרסתה הסדורה של המתלוננת – מסר הנאשם מספר רב של גרסאות סותרות, מבולבלות, תוך שלעיתים אפילו באותה נשימה – מוסר פרטים וחוזר בו מהם. כך למשל, בנוגע לשאלה – האם פגש במתלוננת ביום האירוע מסר פעם אחת, כי לא היה אצלה בכלל. פעם נוספת, כי היה אצלה אך לא התקיים ביניהם מגע מיני כלשהו. ופעם שלישית – כי היה אצלה וגם היה מעשה מיני אך הוא היה בהסכמה.
על פי ההלכה העדכנית, עלולים שקרי נאשם להגיע עד כדי תוספת ראייתית מסוג סיוע לראיות התביעה.

בנוגע לענישה, קבע בית המשפט, כי מעשיו של הנאשם מעידים על כשל ערכי ותפיסה מעוותת כלפי בנות המין השני בכלל וקרבן העבירה בפרט. הנאשם לא גילה אמפתיה כלשהי למתלוננת, כשעד הרגע האחרון – המשיכה ההגנה להטיל דופי במתלוננת ולבזותהּ. כמובן, עצם כפירתו של הנאשם באשמה אינה מהווה נסיבה לחובתו; אך הוא אינו זכאי להקלות להם זוכה מי שנוטל אחריות על מעשיו ומכה על חטא. למתלוננת נגרמו נזקים משמעותיים ובית המשפט אינו יכול להישאר אדיש למכאוביה הפיזיים והנפשיים. בית המשפט דן את הנאשם לעונשים של 20 חודשים מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי בסך 80,000 ₪ לנפגעת העבירה.