מעורר השראה: האחות הבאר שבעית שהצילה חיים ב-7.10 זכתה להוקרה

בבוקר ה-7 באוקטובר, יום שהתברר כאחד הימים הקשים ביותר בתולדות ישראל, אנסטסיה אלכסיינקו, בת 34 מנתיבות, אחות במחלקת אשפוז כללי בבית חולים אסותא בבאר שבע, התעוררה לעוד משמרת שגרתית. אלא שמהר מאוד הבינה שמשהו אינו כשורה. בעלה, שנותר בביתם שבנתיבות יחד עם תינוקם, התקשר להזהיר: "יש יותר מדי רקטות בלי שעשינו שום דבר, הולך להיות משהו לא טוב".

חרף החשש, אנסטסיה לא חשבה פעמיים. "הוא אמר לי לחזור הביתה, אבל לא הסכמתי," היא מספרת. "נסעתי לבית החולים תחת רקטות ואזעקות. הנסיעה הייתה בכביש ראשי כי לא היה איפה להתחבא. אין בתים או ממ"דים. נשכבתי כל פעם בצד הדרך בהתאם להנחיות פיקוד העורף עד שהגעתי לבית החולים.

עם הגעתה לבית החולים, נחשפה אנסטסיה למציאות של בהלה בקרב המטופלים והמטופלות. משמרת צוותי הלילה, שנשארו בבית החולים בשל האזעקות הרבות, לא יכול היה לעזוב, ואנסטסיה ועמיתיה נאלצו לפעול במהירות. "התחלנו להוריד מטופלים לקומות ממוגנות," היא משחזרת. "לא היה זמן לפאניקה, פעלנו כמעט על אוטומט, בעיקר כי מדובר במטופלים שלא יכולים לקום מהמיטות ולרוץ למרחב מוגן. היינו חייבים להיות שם עבורם."

כשהוראות פיקוד העורף החלו לזרום, הצוות נדרש לשחרר מטופלים שיכלו להגיע הביתה דרך כבישים שהוגדרו בטוחים. "נשארתי במשמרת עד הלילה, עד אשר המטופל האחרון שהיה צריך להתפנות – פונה," היא אומרת. רק לאחר מכן החלה לחשוב על דרכה הביתה, כאשר בביתה נותרו בעלה והתינוק שלה בזמן שברקע חדירת מחבלים ליישובים בעוטף עזה.

תוך כדי ביצוע המשימות הדחופות, נאלצה אנסטסיה להתמודד עם הדאגות האישיות שלה. "היה לי קשה לדעת שבעלי והתינוק בבית, בזמן שיש חדירות מחבלים, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי. היה לי ברור שאני צריכה להתרכז במשימה ולהיות עם המטופלים."

היום, כמעט שנה וחודשיים אחרי אותו יום קשה, אנסטסיה עדיין נושאת את האירוע בליבה. "כשמדברים על ה-7 באוקטובר, עולות לי דמעות בעיניים," . היא מוסיפה שאביה היה לכוד במשמרת בוקר שעשה בשדרות למשך 36 שעות וקרוב משפחה נוסף נפצע ליד נובה.

בעקבות תפקודה יוצא הדופן באותו יום, אנסטסיה זכתה בפרס הבינלאומי היוקרתי "דייזי", המוענק לאחיות על הצטיינות מקצועית, חמלה ועבודת צוות יוצאת דופן. הפרס נועד להכיר בתרומתם הייחודית של אנשי סיעוד ולהביע הערכה להשפעתם העמוקה על מטופלים ובני משפחותיהם. "אני מאוד מודה על הפרס," היא אומרת בענווה. "אבל אני לא רואה את עצמי כגיבורה. פשוט שמחתי שכולם בסדר." אנסטסיה אינה מרגישה שעשתה דבר יוצא דופן. "היה לי בן משפחה שנפצע ליד נובה והרגשתי שעשיתי כלום לעומת אחרים," היא משתפת. "אני פשוט מודה לאלוהים שניצלתי באותו יום." עבור אנסטסיה, התפקוד ביום ההוא היה ביטוי לערכי הליבה שלמדה בבית החולים אסותא: אחריות, מסירות ואנושיות. "פשוט רציתי לעזור לאנשים," היא אומרת, "ולדאוג שכל מי שהיה במשמרת שלי יצא מזה בשלום. אני לא רואה את עצמי כגיבורה," היא חוזרת ומדגישה, "אני פשוט אחות שעשתה את העבודה שלה."