"פרח מוגן"- הצמיחה מהמקום הכי נמוך שאליו הגענו

הייתי חיילת משוחררת שנה כשהוא פנה אלי בפעם הראשונה.
הרגשתי שאלוהים שלח לי הזדמנות שלא יכולתי לסרב לה. בכל זאת מדובר באחת מסוכנויות הדוגמניות בין הגדולות בארץ ובעולם ואני, מי אני? מתנחלת מהשומרון שעד לפני כמה שבועות הייתה הולכת לחי בר לנקות צואה של עיזים? דגמנתי כמה פעמים בילדותי אבל זה אף פעם לא היה אישו אצלי, פשוט אהבתי את זה ואמא שלי תמיד הייתה מזכירה לי שצריך להגיד תודה על הזכות ולהמשיך בחיים הרגילים כי אנחנו לא שונים מאיש. תודה מאמו!

נפגשנו בבית הקפה. באתי לפגישה בטי-שירט, ג'ינס וסניקרס והוא צחק בטענה שזאת טעות טרגית של מתחילות ושרצוי לבוא לפגישות על עקבים.

"יש לי עין טובה" הוא אמר, "אבל אני רוצה בכל זאת שנעלה למעלה לעשות כמה תמונות לראות איך את מול מצלמה".



כשעלינו למעלה ראיתי תור של בנות מתנדנדות על עקבים, מחזיקות את הבטן ואת הגב יציב, מחובקות עם הבוק שמראה את היכולות הפוטוגניות שלהן ומתפללות לישועה באיפוק מרשים. כבר שם ראיתי שאני די שונה בנוף, וזה לא היה הסניקרס. היה להם משהו אחר שלי לא היה, היה להם רעב בעיניים להיות חלק מהעולם הזה ואני הרגשתי שאולי אני לא באמת מבינה את גודל המזל שנפל בחלקי שאני בכלל פה איתם. עקפנו את התור וישר נכנסתי לאחד החדרים לעשות את הטסט הראשון שלי מול מצלמה. כשיצאתי משם, התקבלתי.

"בעוד יומיים מגיע אליי לקוח מחו"ל אני רוצה שתבואי ונשמע את דעתו, תצטרפי ואל תשכחי עקבים הפעם".

עברו השבועות ואיתם התווספו עוד פגישות עם עוד לקוחות ואיתם גם מסיבות וגם השקות ואני נכנסתי ללופ הזה שהוא סוג של חלום זוהר אבל זה לא באמת מה שרציתי, רציתי לעבוד.

באחד הערבים כשיצאנו מפגישה עם איזה סוכן מסין שאלתי אותו "תגיד, מתי אבל זה יהיה בזכות ולא בחסד? אני רוצה להתחיל לעבוד, מה עם חוזה?
"חוזה? זה מה שמדאיג אותך? בואי נלך לחתום על חוזה" והלכנו.

נסענו לסוכנות.

כשהגענו לסוכנות, הוא ביקש שאבחר לי מהמקרר משהו לשתות והתיישב על הספה. הוא התבאס לראות שהבחירה שלי הייתה בבקבוק זירו זכוכית ולא באחד מהיינות שהיו שם גם.
הלכתי לשולחן,
"לאן הלכת? בואי לפה"
"צריך לשבת על החוזה לא?"
"נו אז תביאי אותו לפה" הוא אמר
ובאתי.


לא יודעת למה, אי אפשר היה להתווכח עם האיש הזה, על שום דבר. כשהתיישבתי לידו הוא שם עלי יד בחצי חיבוק ואמר "הכל יהיה בסדר מה את לחוצה?" לא הבנתי למה היד שלו עליי ואם זה חלק מהתהליך אבל לא רציתי לעשות דרמה. כשהרגשתי שהיד שלו לאט לאט דוחפת אותי אליו במטרה לנשק אותי, קפאתי. לא הבנתי למה ? למה אני בסיטואציה כזאת. הוא נתן לי נשיקה על השפתיים ואני הגבתי בצחוק מובך שלא יודע מה לעשות. מצד אחד אנחנו אמורים לעבוד יחד מצד שני אולי זה רק נדמה לי?
"לא בשביל זה באתי ,אולי נעבור על החוזה בבקשה? אני צריכה ללכת הביתה בקרוב" אמרתי בנימוס
"למה מה את חושבת שקורה? את מגיבה בחרדתיות שלא לצורך". 
קמתי בתירוץ של "יש לי פיפי".

כשהסתכלתי על עצמי במראה בשירותים רציתי לבכות מבושה. מה דפוק בך? באמת חשבת שאת משהו מיוחד שככה התקבלת בכזאת קלילות? יצאתי מהשירותים עם מסיכה על הפנים של "הכל קול" וישר הלכתי לכיוון הדלת בתירוץ נוסף שהאוטובוס האחרון שלי ממש עוד מעט "אז ביי , שיהיה אחלה ערב".

בבוקר למחרת הוא שלח לי הודעות של רצח אופי ובניהם המשפטים הבאים:
"תישארי עם החרדות שלך, אין בנינו שום דבר. זורמת על כל דבר שזז ויש לך טעות, אל תדאגי לא הרסתי לך ייקחו אותך גם ככה, את חושבת בקטן ובגלל זה את מתפשרת כל החיים. מושפעת מסלב לכי אליהם שם העתיד שלך שלא תרגישי לבד, פח-דנית".
את שאר המילים היפות אחסוך ממכם ומעצמי כי נראה לי שהנקודה עברה יופי. עברתי הטרדה מינית והנה אני אומרת את זה בקול. לא רק זה שעברתי הטרדה הוא גם נתן לי את ההרגשה שאני לא בסדר, שאני הדפוקה שלזה קוראים בפסיכולוגית מדוברת - אלימות נפשית.

אותו סוכן שתל אותי בתוך האדמה של עצמי ונתן לי להירקב עם תולעים של תחושת אשמה, חוסר ביטחון ואמונה בעצמי ובחלומות שלי במשך שבועות. מה שהוא לא ידע או ציפה שיקרה זה שאמא טבע יותר חזקה. ושהשתיל החמוד הזה שהוא שתל שם בין התולעים והרפש יתחיל מתישהו לצמוח ודווקא כן להוציא מעצמו משהו טוב. השבוע ראיתי תוכנית שדיברה על המקרה של ענת אלימלך ז"ל והם הזכירו שם את העניין שנשים וגברים חווים אלימות נפשית ושאנחנו לא מייחסים אליה חשיבות רבה כמו אלימות פיזית. אולי בגלל שאין סימן כחול על העור אחרי אבל הצלקות שהביטחון שלנו והנפש שלנו חוטפים – לא פחות מצלקים ונחרטים אצלנו עמוק באישיות.

אנחנו בחודש של צמיחה, והצמיחה מתחילה בהשקיה נכונה של התמדה, אהבה, טיפוח ואמונה. בעיקר בעצמנו.
תשקו את עצמכם, במקום לשקוע בעצמכם. תאמינו ביכולות שלכם, תאהבו את עצמכם, אל תשכחו את השורשים שלכם לעולם ואל תתנו לשום אפס לערער את הביטחון שלכם בעצמכם. הוא לא יודע, אבל אני חייבת לו תודה, הוא פיתח לי את הרעב להוכיח, לאהוב ולהאמין ובעיקר -בעצמי.

ממני אליכם עם המון אהבה ואומץ,
שניה