הדמויות הראשיות בסרט שנקרא החיים שלנו

אני עומדת במרפסת לפני שאני הולכת לעבודה ונשענת על המעקה, מורידה את המבט ומסתכלת על המתרחש למטה. על פניו? הכל רגיל. - מכוניות נוסעות, חונות, חוזרת מאיפה שהוא והולכות לאנשהו, הכלב של השכנים נובח ונראה ששוב נשאר לבד יותר מדי זמן, השכנים מהקומה למטה מתארגנים לארוחת הערב ואני שומעת את הסכום מתנגש אחד בשני, ושוב פעם אני חושבת לעצמי כמה רעש ארוחה אחת יכולה לעשות? ומי אוכל ארוחת ערב בשעה 17:00 בערב? בגדול, הכל מאוד מאוד רגיל, כמו בכל יום. עד שלרגע אחד נשמעת סירנה של אמבולנס שעובר בשכונה השקטה הזאת, וזה הרגיש כמו דוב שנכנס פתאום לחנות חרסינה עם כל תשומת הלב שקיבל, מודיע לכולנו שקרה משהו.

כל השכנים פתאום נשענים כמוני על המרפסות ומחפשים מאיפה הוא בא? מאיזה בית? מה קרה? אולי נראה מישהו שהיה ליד הזירה ונשאל אותו כדי שנוכל להשלים את חלק הפזל שחסר לנו בסיפור בראש?

נזכרתי שפעם תמיד הייתי אומרת ישר בלב"מישהי יולדת" כי ככה סבתא שלי תמיד הייתה אומרת, אז אמרתי את זה גם הפעם, אבל תכלס, היום אני מבינה מחברות ומסיפורים של יולדות שזה מקרה מאוד נדיר למצוא יולדות באמבולנס בגלל שהצירים "הפתיעו אותה" באמצע יום בהיר או גשום כי בעידן של היום הכל ידוע מראש, ובקרה של לידה הכל מתוכנן כבר חודשים מראש. לפני האירוע היולדות כבר סוגרות חדר, אחות, דולה ומיילדת במקרה הטוב או באה עם המזוודות שלושה ימים לפני במקרה הרע כי עכשיו לכי תמצאי לך צי כזה של צוות רפואי, כולם תפוסים בגלל אותו סוג של היולדות מהגרסה הראשונה, אלה שבטח גם היו אותן בנות שעוד כשהיו בתיכון גרמו לך להרגיש לא מספיק טובה בגלל שלא התארגנת מספיק זמן לפני הופעת סוף השנה ועכשיו נשארת עם התפקידים הכי מבאסים.

הכל ידוע מראש עד שהוא לא ידוע חשבתי, ואולי בגלל זה צריך אמבולנס עם סירנה שתעבור בינינו מדי פעם כדי שתזכיר לנו את זה –ששום דבר לא ידוע מראש ושום דבר לא בטוח.

חשבתי על זה שאנחנו לוקחים דברים כמובנים מאליהם. על הביטחון הזה שעולה בנו כשהדבר הזה או המישהו הזה הושג עבורנו והוא נוכח כרגע בחיים שלנו ועכשיו אנחנו יכולים לנוח ולהיות רגועים כי זה כבר "שלנו". אבל האמת היא, שאם הייתה סירנה על כל לב שנשבר, בדידות שנכנסה בנו או על עצבות שתוקפת מידי פעם, העולם שלנו, והשכונות שלנו – לא היו שקטים כל כך.

אנשים עובדים קשה כל היום כדי לקנות בית שהם כנראה לא יגורו בו, מתכננים חתונות חודשים מראש אבל לא עובדים על הזוגיות שלהם, משלמים על השולחן באמירה לארג'ית של "עליי אח שלי עליי" אבל עושים לאישה שלהם סרטים על למה היא קנתה עגבניות שרי ב30 שקל לקילו.

על מי אנחנו עובדים? ובאיזה סרט אנחנו משחקים? ואם אנחנו דמויות, ויש לנו דמות של ה"אני הטוב" וה"אני המבאס" למה אנחנו בוחרים להביא דווקא את הגרסה המבאסת שלנו לאנשים הכי קרובים אלינו? כי בסופו של דבר, הכל אותו הדבר. אנשים נוסעים לאנשהו, חוזרים מאיפה שהוא, אוכלים ארוחות ערב באותה שעה כל יום, ונשענים על המרפסת לפני העבודה.

לא כדאי שנביא לאנשים שבאמת קרובים אלינו, אלה שהם הבית שלנו - את הגרסה הכי טובה שלנו?
או לפחות נזכור, כמו סירנה שעוברת פתאום באמצע יום שיגרתי ששום דבר לא מובן מאילו בחיים האלה.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.