דת ומדינה בלי כפייה – איך חופש מדת יקרב את החילונים ליהדות
19.07.21 / 11:30
אם פעם הייתי צריך להסביר לתייר אמריקאי את ההבדל בין הפוליטיקה בישראל לפוליטיקה בארה״ב, הייתי מפנה אותו לציטוט של העיתונאי עמית סגל ששמעתי באחת ההרצאות שלו באחד מהסגרים: "אצלם זה עומק הכיס בזמן שאצלנו זה עומק הארץ". במדינות המערב מתווכחים על כלכלה בזמן שאצלנו מתווכחים על ביטחון. היום כולם יסכימו, שסדר היום הפוליטי כפי שבא לביטוי בתקשורת הישראלית או בארוחות שישי מסתכם בסוגייה אחת ויחידה שהחליפה גם את הדיון על ביטחון: כן ביבי או לא ביבי.
פרדוקס הדת ומדינה שמתסיס את המאבק בין החילונים לדתיים מזה שנים, נתפס היום בציבור הישראלי כאקסיומה במובן זה שמוסכם שלא ניתן לפתור אותו. אצל צד אחד ציפור הנפש היא החופש והחירות ואצל השני - אופייה היהודי של מדינת ישראל. אם פעם דת ומדינה לא היו בראש סדר העדיפויות הציבורי, היום הנושא כמעט ונעלם כליל.
אז לזכר הימים של טומי לפיד ובנו יאיר של לפני 2015, הייתי רוצה לנסות ולהסביר למה הסוגייה הזאת, שקצת הזנחנו, עדיין בוערת בנו ולמה הפתרון לא חייב להיות משחק סכום אפס.
באמצעות ניסוי במסגרת תאוריית ההוגנות בפסיכולוגיה, אותו מלמדים בתואר לניהול באוניברסיטת בן גוריון, נראה איך האופי היהודי של מדינת ישראל יוכל להתחזק, אם רק ניתן לאוכלוסייה החילונית להחליט בשביל עצמה איך לחיות.
אם רק הייתם נותנים לי האפשרות להחליט
שני ילדים, נקרא להם מוטי וגיל, מוצאים שני תפוחים, תפוח גדול ותפוח קטן. מוטי מרים את התפוח הגדול וגיל כועס. "למה שאתה תקבל את התפוח הגדול? זה לא הוגן". גיל ענה בשאלה: "איזה תפוח היית בוחר במקומי?" מוטי ענה לו: "התפוח הקטן כמובן". "אז על מה אתה מתלונן? זה התפוח שקיבלת!" התפלא גיל.
האנקדוטה הקצרה הזאת מוזכרת בדיון בממצאים של מחקר שערכו אילן יניב ושוהם חושן הילל, כדי לנסות ולהסביר את הממצאים של הניסוי שערכו כחלק ממחקר שבדק כיצד שליטה על קבלת ההחלטות שלנו יכולה להשפיע משמעותית על איך שאנחנו מרגישים ופועלים.
בסדרה של שלושה ניסויים, בהם השתתפו סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, יניב והילל רצו לבדוק איך עצמאות המשתתפים והיכולות שלהם לקבל החלטה ישפיעו על איך יחולקו כספי הניסוי להם הם זכאים בשל ההשתתפות בניסוי. אז מה קרה במהלך הניסויים האלו?
בניסוי הראשון ביצעו המשתתפים משימה שלא הייתה רלוונטית לתוצאות הניסוי, מה שמעניין באמת הוא מה שקרה אחרי והפך לניסוי האמיתי: במקרה אחד סטודנטים נשאלו לאחר המשימה איך היו מרגישים אילו משתתף אחר היה מקבל 20 ₪ לעומת 10 ₪ שהם קיבלו. 54.2 אחוז מהסטודנטים העידו כי יהיו מרוצים יותר אם הנסיינים האחרים יקבלו את ה20 ₪ לעומת ה10 ₪ שהם קיבלו.
במקרה השני הם קיבלו את האפשרות לבחור בין אם משתתף אחר יקבל את אותו סכום של 10 ₪, או 20 ₪
81% מהסטודנטים ענו שהם מעדיפים שמשתתף אחר יקבל 20 ₪. במקרה זה לסטודנטים היתה אפשרות להחליט על אופן חלוקת הכספים ולא רק להביע דעה.
הניסוי השני והשלישי היו דומים רק שכאן יניב וחושן רצו לבדוק אם המשתתפים יהיו מוכנים להיפגע קצת בשביל שמשתתף אחר ירוויח יותר. בניסוי השלישי הרלוונטי יותר בו היו סך הכל 21 ₪ לחלוקה בין שני משתתפים. לכל משתתף ניתנה אפשרות לוותר על שקל אחד (לקבל 10 ₪) בשביל שמישהו אחר יקבל שקל יותר (11 ₪), כלומר להפסיד בשביל שמישהו אחר ירוויח.
כששאלו סטודנטים איך היו מרגישים אם הנסיין האחר היה מקבל את השקל הנוסף, 6% העדיפו לקבל את השקל הנוסף. לעומת זאת כשיכלו לבחור ממשית אם לקבל או להעביר את השקל הזה, 27% בחרו לתת את השקל הבודד לנסיין אחר.
חשוב לציין שאילו היו הסכומים גדולים יותר ואוכלוסיית המחקר הייתה אחרת, ייתכן שתוצאות הניסוי היו שונות לחלוטין. אבל בכל זאת, הסטודנטים המשתתפים לא הכירו אחד את השני ולא היה להם אינטרס שיקבלו יותר כסף ואף להפסיד סכום מסוים כדי שמישהו אחר ירוויח. ההבדל באחוזים מוכיח בברור, שכאשר ניתנה לסטודנטים אפשרות להחליט הם נוטים להתפשר, ובמילים אחרות, כשיש לנו חופש בחירה אנחנו נוטים יותר להיות נדיבים ולפרגן.
חוקים או אזרחים – המגדיר של אופייה היהודי של המדינה
אם יש נושא, לו יש מאזינים רבים אך מקשיבים מעטים, זה הדיון הישראלי על איך ואם בכלל צריך לעשות הפרדה בין דת ומדינה בישראל. אבל בכל זאת מעניין לחשוב על הנקודה הבאה: אם לא היו חוקים המגבילים את החיים של האוכלוסייה החילונית, אם נושאים כמו גיור, חתונה וכשרות לא היו תחת סמכות בלעדית של הרבנות ראשית. אם הייתה תחבורה ציבורית בשבת ולא היו מחולקים קנסות לעסקים הפתוחים בשבת. אם המדינה היית מאפשרת לאוכלוסייה החילונית לנהל את חייה כאוות נפשה, האם החילונים היו דווקא מתקרבים לדת ולערכים יהודיים?
אני סבור שמה שמתסיס את השיח החילוני כנגד האוכלוסייה הדתית והחוקים שמגבילים את אורח חייהם ברובו מונע לא מרתיעה מהדת אלא מהעובדה שלא ניתנת להם האפשרות להחליט בשביל עצמם.
כמובן שיש בין החילונים כאלה שמחזיקים באידאולוגיה מבוססת, המטילים ספק בקיומו של אלוהים ומתנגדים לאורח החיים הדתי. אבל מה שמתניע את הכעס הפוליטי וציבורי נגד חוקים דתיים לא נובע משנאת הדת אלא מכיוון שלא נותנים לציבור זה להחליט אלא רק להביע דעה. ואחר כך מתפלאים שאחוז החילונים שרוצה להתפשר נמוך. בעצם מה שאני מנסה להגיד שהבעיה היא לא כפייה דתית אלא כפייה בלבד.
אני אפילו חושב שחילונים רבים רוצים להתקרב לדת היהודית ולקהילה הדתית, וכל עוד לא הם לא יקבלו הזדמנות להרגיש שייכים, גם אם אורח החיים שלהם שונה מעט מהאוכלוסיות אורתודוקסיות, יותר זה לעולם לא יקרה.
קחו לדוגמא את יום כיפור, דוגמא הקלאסית. אין חוק שמגביל נסיעות ביום כיפור ובכל זאת רוב מוחלט של האזרחים, אזרחים שהם גם לא יהודים, בוחרים שלא לנהוג ביום הזה. והרי אין חוק שאוסר זאת. אפשר לטעון שיש מספר גורמים שמביאים את הקהילה החילונית להימנע מנסיעה ביום כיפור ושלא בהכרח קשורים לעובדה שההחלטה בסופו של דבר נתונה להם. אבל אני סבור בכל זאת שיש לרצון התמים של חילונים רבים להיות חלק מהתרבות היהודית תפקיד מרכזי. זה נכון גם לעובדה שחילונים רבים צמים ביום כיפור.
אם מה שמגדיר את האופי היהודי בישראל אלו חוקים יבשים ואיסורים, אז מדינת ישראל היא מדינה יהודית. אבל אם הרגשת השייכות של כלל האזרחים היהודיים בישראל לדת היהודית היא מה שקובעת, אז אולי אם נקבל החופש לחיות בדרכנו, מדינת ישראל תהיה יהודית הרבה יותר.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
