אלון מורה: הסופרת מירב לוין משנה את הסטיגמה על אוטיזם דרך בנה הקטן

המונולוג הבא מיטיב לתאר בדיוק תחושה של אדם שעולמו חרב עליו בן רגע. ככה סתם ביום בהיר. למירב ישראל לוין זה קרה, אבל שום דבר ממה שקרה לא שבר את רוחה, אדרבה, היא רק התעצמה מהסיטואציה הלא רגעית. ישראל לוין, 43, נולדה בדימונה בחג השבועות לזוג הורים שעלו ממרוקו והתמקמו בעיר. היא מוכרת בדימונה כמורה, ובישראל כסופרת שתחת ידיה יצאו שני ספרים והשלישי בקנה. את ילדותה עברה במדרשת שדה בוקר כילדת טבע יחד עם עוד שלוש אחיות צעירות ממנה ובגיל 12 שבה לדימונה, שם סיימה את לימודי התיכון.

היא נשואה לאמנון, מורה לפיזיקה, בעוד שהיא עצמה מלמדת מתמטיקה. לבני הזוג לוין 2 ילדים, מיכל ואלון. את שירותה הצבאי היא עשתה כמפקדת כיתת בנים, ובתום שירותה הצבאי היא למדה ל-B.A במדעי החברה וניהול באוניברסיטה הפתוחה וכן תואר שני M.ed בהוראת המדעים – התמחות במתמטיקה במכללת חמדת הדרום.

"מיוחדת"

מירב ישראל לוין: "חלקכם מכירים אותי, כדימונאית, כסופרת, כמורה למתמטיקה, שאני נשואה +2. אבל כמה מכם יודעים שאני מיוחדת? ושבעלי מיוחד?. אז בניגוד למחמאה שאנשים מקבלים מהסביבה, אני קיבלתי את התואר "מיוחדת" ביולי 2017 יחד עם ערמת דפים לבנים שבראשם הכותרת ASD Autism Spectrum Disorder. במילים אחרות "הילד שלך אוטיסט" אבל היי, הוא מיוחד, מה שהופך אתכם למיוחדים". 

"ואנחנו הולכים הביתה ואני מתיישבת על הספה בסלון בתחושת אבל והאשמה עצמית. "למה זה קרה לנו? "מה עשיתי לא נכון?" אז הבנתי את המושג "משהו נשבר בך" - הכאב בחזה והתחושה הזו של מועקה ואין אוויר. זו האמונה שנשברת - מה יהיה עליו? איפה הוא ילמד? הוא יתגייס? יהיה לו רישיון נהיגה? הוא ילמד באוניברסיטה? יתחתן?"

"חייבת לקום ולפעול"

"וככה במשך שלושה שבועות ישבתי על אותה ספה מכונסת באבל של עצמי. עד הרגע שבו אני אומרת "די" ומבינה שאני חייבת לקום ולפעול. כבר חודש אוגוסט, צריך לדאוג לשיבוץ בגן, לסייעת, לשעות שילוב, לטיפולים... והמפגש עם הביורוקרטיה הישראלית די בו כדי לייאש את החזקים מכל. אין סוף טפסים, אין סוף "לא" ו"אי אפשר" ו"כבר מאוחר מידי. כמה ימים לפני תחילת השנה אני מחייגת למנהלת שלי ומודיעה לה שאני לא פותחת את השנה. אני מתפנה לטפל בילד שלי - באותו הילד שאמרו לנו לא לצפות ממנו לכלום. אני מעסיקה סייעת שסיימה לימודים עם התמחות באוטיזם (כזו שגם קורעת לי את הכיס) ודואגת למלא את היום שלו בטיפולים פרא-רפואיים: קלינאית תקשורת, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, סוסים, הידרותרפיה ומה לא".

"אלון מגיע לגיל 3 למעקב ואנו מגלים שבזכות כל העבודה הקשה הצלחנו לצמצם פער של חודשים. רק כדי שתבינו - בגיל שנתיים אלון אובחן ברמת תפקוד של ילד בן 9 חודשים, בגיל 3 הוא אובחן עם רמה קוגניטיבית התואמת גיל 4 אבל התפתחות רגשית התואמת גיל שנתיים וקצת. ואז נופלת ההחלטה לחזור לדימונה - מתוך ידיעה שכאן החינוך והשירותים רבים יותר מאלו בעומר. סיבה נוספת הייתה הבדידות הנוראית שחוויתי, לא הייתה לי סביבה תומכת ומייעצת בכל המצב החדש. אנחנו מגיעים לדימונה וצולחים את הביורוקרטיה של השמה בגן, מקבלים סייעת, אני תולה על המקרר טבלה שבועית ומתחילה לחייג ולנסות לקבוע תורים. קלינאית - אין ולא תהיה בשנה הקרובה, ריפוי בעיסוק אולי בעוד חצי שנה, הידרו - הוא קטן מידי, סוסים - רחוק מידי... ואני מסיימת עם טבלה ריקה. הילד מסיים כל יום את הגן ב-14:30, כי ילד מיוחד באותה התקופה לא הורשה להיות בצהרון ללא סייעת צמודה שהמדינה לא תקצבה". 

"הבית למשפחות"

"אני פונה למרכז לגיל הרך ואין חוגים שיכולים להתאים לאלון. צריך לציין שתשתית החוגים בדימונה מכובדת בכל קנה מידה ומציעה לקהל מגוון רחב של חוגים, אבל באותה התקופה אין חוגים משלבים ואין חוגים מותאמים לילדים עם צרכים מיוחדים. אני פונה למתנ"ס, לאדם מדהים בשם יוחאי קייט ומבקשת את עזרתו בנושא. בתהליך רגיש ומלא רצון אנחנו מצליחים להקים קבוצת כדורגל ראשונה לילדים עם צרכים מיוחדים בה השתתפו כ-40 ילדים ונוער. בהמשך אנחנו מקימים חוגי נינג'ה ואומנות בקרמיקה, ולא מזמן פתחנו קבוצה של תכנות ורובוטיקה".

"אין כמעט דבר שביקשנו ולא קיבלנו, ובעזרת שיתוף פעולה עם אנשים מדהימים זכינו לקדם את תחום החוגים בעיר לאוכלוסייה המיוחדת אבל דבר אחד חסר לי באופן אישי. בדימונה רשומים (נכון לנובמבר 2022) תחת חוק החינוך המיוחד כ-350 ילדים בעלי מוגבלויות כגון: אוטיזם, עיכוב התפתחותי, לקויות ראיה, שמיעה וכד' (כולל בית ספר "צבר" לילדים עם צרכים מיוחדים)".

"משפחות שאין ביניהן קשר רציף"

"350 משפחות ברווחה אגב, רשומים הרבה פחות. 350 משפחות שאין ביניהן קשר רציף והדוק סביב המכנה המשותף שלהם. אין חיבור שיוצא מגבולות קבוצות הוואטצאפ. בדימונה פועל "הבית למשפחות" שעובד תחת הרווחה וככזה האוריינטציה שלו רווחתית. הוא עוסק במיצוי זכויות, ליווי והכוונת הורים. נעשות גם פעילויות פנאי בשיתוף הרשות והמרכזים הקהילתיים. חשובה לי תחושת השייכות והשילוב של קהילה קטנה בקהילה הגדולה והחיבורים ביניהם. לתחושתי, היא לא קיימת, לא באופן מספיק כמו שאני הייתי רוצה לחוות. קהילת המשפחות המיוחדות לא מחוברת וחזקה מספיק, ועולות השאלות האם המציאות מחייבת קבוצה כזו? האם המציאות מחייבת קיום קהילה כזו? האם כדאי שיפעלו לבנות אותה או שעליה להיבנות מעצמה? שהרי הציפייה היא לקהילה תומכת, מכילה, משתפת ומפרה. ועולה השאלה איזו סביבה תאפשר קיום קהילה כזו?"

"הסיפור שהובא כאן הוא סיפור מתוך נקודת הקושי והכאב שלי - סיפור התמודדות של אימא לילד מיוחד. אבל צריך להוסיף בנימה שיוצאת מתוך תודעת שפע: אלון היום כמעט בן 8, משולב בצורה מיטבית במערכת החינוך וכשרוני מאוד בנגינה ובאומנות. הוא חברותי ותקשורתי. אני מודה על אותם שבועות שרבצתי באבל על הספה, כי אלו הימים שהניעו אותי בסופו של דבר לפעולה - אלו הביאו אותי לקום ולחשוב אחרת, להבין שמישיבה על הספה לא יקרה כלום".

"מאז הגעתי לדימונה אני מלווה משפחות מרגע האבחון, דרך הוועדות ועד להשמה במערכת החינוך. זו השליחות שלי. אני מזכירה להורים שהילד לא השתנה, רק הכותרת ואתה אפשר וצריך להתמודד. בדרך צריך לזכור לתת לעצמנו מקום, להמשיך לפתח את עצמנו ולא ליפול. לתחזק זוגיות ומשפחתיות, לשאוף, לחלום ולהגשים".

תם ולא נשלם.

מירב ישראל לוין היא מודל לחיקוי למשפחות שמצאו עצמן מתמודדות עם "הלא נודע" באמצע החיים וצלחו את המשוכות באופן הכי טוב. על אף הקשיים, הביורוקרטיה והתסכול היא לא נכנעה למציאות, אלא עשתה ככל שלאל ידה, בכוחותיה הדלים, אבל בתעצומות נפש,  לשנות את אותה מציאות מדירת שינה והצליחה, תודה לאל.  

מהו עיסוקך העיקרי?

"לפני כ-11 שנים החלטנו בעלי ואני לעשות משהו משמעותי ולהצטרף למסלול הסבת אקדמאיים להוראה. עזבתי עבודה בבנק כיועצת משכנתאות ומאז אני עובדת הוראה. בתחילת דרכי שימשתי כמחנכת כיתה. כיום אני מורה למתמטיקה בבית הספר היסודי נווה עמרם בדימונה".

ספרי בהרחבה על היותך סופרת: שמות שני הרומנים ובמה עוסק כל אחד מהם?

"ב-2019,  יצא לאור דואט התחנה, שני ספרי רומן פשע ישראלים. זו הייתה התרפיה והבריחה שלי לאחר האבחון של הילד. כתבתי את הספרים במשך כשנתיים אבל מעולם לא חשבתי שהם באמת יהפכו לספרים. למעשה כתבתי רק ספר אחד וכאשר חברה שלחה אותו להוצאה הם ביקשו ממני לכתוב ספר המשך".

"הדואט מספר על דמות נשית חזקה מאוד - בר לביא, סטודנטית למשפטים, שמקבלת הצעה לשמש כסוכנת משטרתית במבצע שאמור להפיל את משפחת הפשע הגדולה בדרום הארץ. לברמנית הקשוחה שמכירה את כל ה'מי ומי' אין שום מושג איך ההחלטה הגורלית הזאת עומדת לשנות את חייה. לאט- לאט היא נשאבת לתוך עולם שבו היא נאלצת להלך בין שני קצוות, שני פנים של אותה מציאות. זה סיפור על התמודדויות, על מלחמה בין הרגש וההיגיון וגם סיפור אהבה שמעמת אותה עם הבחירות שעשתה בחייה ומעורר בה מאבק פנימי בלתי פוסק".

"תחנת ביניים ותחנה סופית הם שני חלקים בדואט התחנה המתארים את המתרחש בעולמם של אנשי המשטרה ומשפחות הפשע. הגיבורים ניצבים בפני מטרות שלא פעם מעמידות אותם בסכנות, במציאות שבה גבולות שהוצבו מיטשטשים והסכנה קרובה יותר מתמיד. המחקר בנוגע לעלילה היה פשוט חוויה. למדתי כל כך הרבה על עולם הפשע, עולם המשטרה, על פחד מדעות קדומות והצמדות למסורת שלפעמים גורמים לנו לעשות דברים שמנוגדים למי שאנחנו רוצים ושואפים להיות".

ספר שלישי בדרך

"את הספר השלישי אני כותבת לאט, מאתגרת את עצמי במחקר מסועף ביותר. אחרי ההצלחה של הדואט הגיע פחד לכתוב ספר נוסף. האם יאהבו אותו, הוא יצליח באותה מידה? אני מאוד פרפקציוניסטית, כשהספר יצא הוא יצא בזמן הנכון לו, כשהוא מדויק כפי שאני מייחלת לו להיות. במקביל לכתיבת הספר אני משתתפת בסדנאות כתיבה, מקפידה לצרוך אומנות ולהעשיר את העולם שלי בעוד ועוד חוויות שמסייעות לי לפתח את הדמיון. אני בקשר עם סופרים נוספים, שותפה בשיח מפרה עמם ושמחה להיות חלק במהלך הכתיבה שלהם".

אילו כלים מקצועיים את רוכשת בתכנית מנדל למנהיגות?

"תכנית מנדל לפיתוח מנהיגות פועלת במרכז מנדל נגב בבאר שבע. התכנית שואפת לפתח מנהיגות איכותית מבוססת ערכים וחזון ופועלת לשיפור איכות החיים בנגב. את התכנית התחלתי באוקטובר האחרון יחד עם עוד 16 עמיתים הפועלים בארגונים חברתיים, ברשויות ובחינוך מדימונה ערד והסביבה. דתיים, חילוניים ובדואים. אני נחשפת לתכנים מעולם הפילוסופיה, מדינה וחברה, נחשפת לשיח רחב עם דעות שונות ומגוונות. לכל העמיתים בחברה יש חלק בפרויקטים חברתיים לקידום איכות החיים בנגב והאינטראקציה השבועית שלנו בהחלט תורמת לגיבוש הדמות שלי כחלק מהחברה כאן. תכנית מנדל מאפשרת לי בסופו של דבר ללמוד כיצד להיות מנהיגת דרך טובה יותר במקום האישי שלי כמורה וכפעילה חברתית.

מהם הערכים שלאורם צמחת, ששימשו לך עוגן בדרך להגשמה עצמית?

"גדלתי בבית שבו ההורים עבדו מאוד קשה. אבי בתחילת דרכו שימש כנהג הסעות ועבד שעות רבות ואימא נשארה אתנו רוב הזמן עד שגדלנו מעט. הם העניקו לנו כל מה שהיינו צריכים ובמיוחד את הערך של מוסר עבודה גבוה. עם השנים ראיתי את ההורים שלי מתקדמים ומתקבלים לתפקידי ניהול וזוכים להערכה רבה. לא מזמן אבי יצא לפנסיה ובמסיבת הפרידה שלו זכינו לראות כמה אהוב הוא היה בגלל הדאגה שלו לרווחת העובדים שלו. אמי משמשת היום כמנהלת מרכז יום לקשישים, היא רואה בכל אחד ואחד מבאי המועדון כהורה שלה. הכבוד שהיא מעניקה להם הוא ערך חזק ובולט שגם אני גדלתי עליו בבית כילדה – כבד כל אדם באשר הוא".

מהו החזון המקצועי שלך?

"כמורה אני קודם כל משתדלת לראות את התלמידים שלי וללמוד עליהם כמה שיותר. ללמוד את האופי שלו, את החוזקות ואת החולשות. זה חשוב כדי לדעת עד כמה אפשר לאתגר ילד מבלי לתסכל אותו ולהעניק לו יותר חוויות הצלחה. אני משקיעה מאוד בקשר שיש לי עם הילדים בכיתות שאני מלמדת. אני לא מחנכת אבל אני יחד איתם לא מעט שעות בשבוע וכדי שהילדים יאמינו שאני שם עבורם, חשוב לתחזק את מערכת היחסים הזו".

"אני תמיד מזכירה להם שהציון לא חשוב, שמצוינות היא מיצוי היכולת ולא מדד לכמה באמת אתה יודע. כן, זה מנוגד למדיניות החתירה למצוינות שהמשרד מוביל אבל זו האמונה שלי. ילד צריך ללמוד מחפץ לב ולא כי זה מה שמכתיבה תכנית הלימודים, המוטיבציה הפנימית שלו ללמוד את שאר המקצועות תתגבר רק אם יאהב את מה שהוא עושה, ירגיש בטוח ויפתח ערך עצמי גבוה".

עמיתה במנדל

"במסגרת תכנית מנדל אני חוקרת גישות שונות בחינוך ובמיוחד את אלו הדוגלות בחינוך מתוך בחירה. החלום שלי שכל ילד ילמד מתוך נקודות החוזק שלו. צריך לקיים תכנית לימודים מותאמת תלמיד. בתי הספר צריכים לפתוח "פקולטות" בהן התלמידים יכולים להשתלב לצד לימודי הליבה. כך לדוגמה תלמיד שהוא עילוי באומנות, ככל שאספק לו כלים לפתח את התחום הזה כך ילמד יותר בחפץ לב גם בשאר המקצועות, גם אם לא יצטיין בהם. זו דרך מבורכת בה מערכת החינוך תפתח אצל התלמידים מערכת ערכים מבוססת וחזקה, להשקיע בחוסן ואמונה עצמית במי שהם ולהפחית את הלחצים העצומים והתסכולים שהתלמידים חווים בגלל המרוץ למצוינות".

"בנוסף לכך, צריך לפעול להחזרת לימודי המקצוע בבתי הספר התיכוניים. תעודת הבגרות לא מתאימה לכל תלמיד, מה גם שהשוק היום פתוח לכולם ולא רק לבעלי תעודת בגרות ותואר. יש מבחר עצום של לימודי מקצוע שמאפשרים לך להשתלב בשוק העבודה בלי בעיה. זו עוד סיבה למה צריך להשקיע בכישורים חברתיים. לימודי מקצוע בתיכונים יכולים להעניק לתלמידים התחלה טובה ומקפצה לחיים. יש תלמידים מצוינים במתמטיקה ויש תלמידים שיכולים להיות נגרים או מסגרים מצוינים. בתי ספר לחינוך מיוחד למשל מכוונים נמוך ולא מעניקים לתלמידים ברמות תפקוד גבוה אפשרות לרכוש מקצוע שיסייע להם להשתלב בחברה. אם נכניס לבתי הספר האלו את לימודי המקצוע הדבר יתרום להם ולחברה כולה".

מה גרם לך למקם את הגשמת החזון דווקא בדימונה בפרט ובנגב בכלל?

"דימונה זו העיר שגדלתי בה מגיל 12, חוויתי את מערכת החינוך בה כנערה וכעת כמורה. גם הילדים שלי זוכים להתחנך ולהתפתח בה. דימונה מקיימת מערכת חינוך טובה ומשקיעה מאוד בתלמידים שלה ויש לנו צוותי הוראה טובים. בני ביטון ראש עיר משקיע רבות בחינוך יחד עם ראש מנהל החינוך ד"ר מקס פרץ. במנדל פגשתי מנהל בית ספר יסודי ומנהל בית ספר לחינוך מיוחד ויחד אנחנו מנסים לקדם את החזון המשותף – לימודים מבוססי חוזקות. בזכות מנדל יש לנו את הפלטפורמה לקדם רעיון כזה ולקוות שבעיר דימונה הרעיון יתקבל".

איזו דמות השפיעה במיוחד על הדרייב הפנימי שלך לגיבוש החזון ולהגשמתו?

"אני לוקחת קצת מכל אדם שאני פוגשת בדרך וזו המהות של מפגש עם אנשים".

עד כמה הדרך להגשמת החזון תהיה מורכבת או קשה לדעתך?

"קשה לדעת בוודאות. מערכת החינוך היא מערכת מאוד מורכבת וקשה להכניס בה שינויים. חשוב לציין שהיא מכניסה המון חידושים ותכניות חדשות אבל לצערי זה מעט מידי ולא ממוקד תלמיד. החתירה למצוינות דוחפת את הפיתוח האישי של התלמידים הצידה. אבל כאן אני יכולה להגיד שאני לא רואה במורכבות הזו משהו שיהפוך את החזון הזה לבלתי אפשרי, להיפך, אני חושבת שככל שנלמד את המורכבות בצורה יסודית נוכל לפתח פתרונות יצירתיים יותר".

האם לדעתך החברה הישראלית פתוחה לשינויים וליוזמות?

"החברה הישראלית נמצאת במשבר שרק הולך ומעמיק, מה שעלול ליצור מצב מסוכן שכבר שום דעה לא תישמע ולקולות שפויים שינסו להוביל שינוי חברתי אמיתי לא יהיה מקום. אנחנו חברה חכמה ומתקדמת עם יכולת הישרדות מטורפת. יוזמות יצירתיות מתפתחות כאן כל הזמן לא מעט מהן הן יוזמות חברתיות שהובילו מהפיכות ושינו תפיסות". 

מה היית מאחלת לקהילת תושבי הנגב בהקשר של חזון והגשמה, במבט לעשור הקרוב?

"לחברה בנגב אני מאחלת לחיות בשיתוף פעולה מפרה ובשוויון הזדמנויות מלא. הייתי שמחה אם כל ילד בנגב יקבל את אותם המשאבים וההזדמנויות לרכוש השכלה או מקצוע כדי להשתלב בצורה מיטבית בחברה ובהמשך החיים הבוגרים. לראות את הנגב מתפתח מבחינה תעסוקתית ומביא לכאן שירותים חברתיים ופרא רפואיים שיקדמו את האוכלוסייה בעלת הצרכים המיוחדים שכל כך זקוקה להם".

ללמוד ולהתקדם

מהו ה"אני מאמין" המקצועי שלך?

"ללמוד ולהתקדם, לצרוך ידע תמיד ולשפר תהליכי עבודה. התלמידים שלנו הם הדור הבא ואי אפשר לזלזל בכך. צריך לחדש להם, להנגיש ידע בצורות מגוונות, להתאים לכל תלמיד תכנית לימודים שתסייע לו לחוות הצלחות ולו רק כדי שיפתח ביטחון עצמי. כדי לעשות את כל זה צריך ללמוד, כל הזמן ללמוד".

מה הביא אותך לבחירה הספציפית, לעסוק בתחום בו את מתמחה, כתיבה וחינוך?

"לא בחרתי להיות סופרת, זה הפתיע אותי מאוד. זו גם הסיבה שאני עדיין מתקשה לקבל על עצמי את התואר "סופרת". אני גאה בדואט שלי, במה שהוא הוציא ממני ואפשר לי לגלות על עצמי. כתיבה היא תהליך שמגיע מבפנים ודורש המון כנות ופתיחות עם עצמך".

"גם הבחירה להיות מורה, למעשה זה הדבר האחרון שחשבתי שאהיה. יעידו המורים שלי שלא הייתי התלמידה הכי פשוטה בכיתה. הייתי מאוד חסרת ביטחון כלפי היכולות שלי למרות שהייתי תלמידה עם הישגים גבוהים מלבד מתמטיקה. למדתי כי היה צריך להוציא בגרות ולא מתוך הנאה. הבחירה להיות מורה למתמטיקה היא בדיוק מהמקום הזה, חוסר הביטחון שהמקצוע הזה נטע בי. כשאני מלמדת מתמטיקה אני קודם כל מקרבת את התלמידים למקצוע, מפחיתה חרדה ממנו ומראה שהמתמטיקה יכולה להיות מעניינת מאוד".

האם בעידן ה- ME TOO העולם הוא מקום בטוח ונעים יותר לנשים?

"אני חושבת שמאז הקמת התנועה יש מודעות הרבה יותר גבוהה בקרב נשים וגברים כאחד. גם בשרטוט הגבולות מחדש וגם באומץ לומר לא ולהתלונן. אני רוצה להאמין שגברים נזהרים יותר בכבודן של נשים וזה בהחלט הופך את העולם לבטוח יותר. יחד עם זאת, אני לא בטוחה שהענישה בתחום מרתיעה מספיק ויש עוד הרבה מה לעשות. אבל עדיין, ענישה היא לא הפתרון אלא החינוך. כחברה אנחנו צריכים ללמד את הבנות שלנו מגיל צעיר שנשיות היא דבר מופלא ולהדריך אותן כיצד לדבר ולייצג את עצמן מבלי חשש או בושה. לצד זאת אנחנו צריכים לחנך את הבנים שלנו להתנהגות מכבדת ומעריכה, ואולי יותר מכל לאומץ לעמוד אל מול השפעות חברתיות קלוקלות וביתר שאת אל מול מה שהם חשופים לו ברשתות החברתיות".

מה דעתך בנושא הפער המשמעותי בשכרן של נשים מול גברים, כמובן לטובת גברים?

"בכל מקומות העבודה שעבדתי בהם משטרה, בנק ומשרד החינוך, לא חוויתי אפליה בשכר. אבל האפליה הזו קיימת במקומות אחרים והיא פסולה. אישה רק על היותה אישה, אסור שתהיה במעמד מקצועי שונה מזה של גבר. שכר צריך להינתן על סמך כישורים, יכולות, דרגה, תפקיד ובמקרים מסוימים על תפוקה ובשום פנים לא על מגדר".

העצמת נשים

אם היית יועצת ראש העיר למעמד האישה, מה היית ממליצה לו לשפר בתחום?

"יועצת ראש העיר למעמד האישה בדימונה, הגב' ימית רווח, עושה עבודה נהדרת לדעתי. בשבוע שעבר נחשפתי לפרלמנט הנערות בעיר בהובלת המחלקה לשוויון מגדרי שיצרו יחד עם מרכז פסג"ה דימונה, קלפי משחק בהם הופיעו נשים פורצות דרך בעבר ובהווה וסיפרו על פועלן. המקום שהנערות האלו קיבלו והשיח החינוכי שבוודאי נוצר סביב נושא העצמת נשים הוא חשוב ומבורך בעיני. אם הייתי צריכה לייעץ, אז רק להוסיף פרויקטים חינוכיים מבורכים כמו הפרויקט הזה".

איזו דמות נשית מהווה עבורך מודל שאפשר לקבל ממנו השראה ומדוע?

"קודם כל אימא שלי, חד משמעית! כשהייתי קטנה היא הייתה שם עבורנו, עבדה עד הרגע שסיימנו בית ספר. כשגדלנו קצת היא נתנה לעצמה את המקום להתפתח, לצאת ללמוד, לעבוד ולהתקדם להיות מי שהיא היום - אישה מאוד אהובה ומוערכת בעבודתה כמנהלת מרכז יום לקשישים בדימונה".

"בחברה שלנו הייתי בוחרת את עדינה בר שלום, בגלל הקול המפייס שהיא משמיעה בימים רועשים אלו, על הניסיון וההצלחה שלה בגישור בין החברה החרדית לחילונית. ועל המלחמה שלה עוד מילדותה ללמוד ולרכוש השכלה בניגוד למוסכמות. הרצון שלה לשלב את המגזר החרדי בשוק העבודה הביא לפתיחת המכללה החרדית למרות כל הקולות שהושמעו כנגדה. זה לא מובן מאליו, היא עמדה איתן מול כל אלו והצליחה".

שתפי אותנו בשאיפות המקצועיות-אישיות שלך לשנים הקרובות.

"אחרי סיום התואר השני הצטרפתי לתכנית מנדל ולתכנית "רקיע" שמטרתה טיפוח מנהיגות הביניים בבתי הספר, גיבוש עתודה ניהולית איכותית והצמחת עתודת המנהלים הבאה של דימונה וסביבתה. אני מקווה לרכוש כמה שיותר כלים כדי להתקדם במערכת ולהוביל בה שינויים וחידושים כדי לקדם את החזון שלי".

עד כמה התמיכה בבית, בחיק המשפחה, עזרה לך לממש את עצמך?

"בזמן כתיבת הספר הילדים שלי היו מאוד קטנים, כך גם בתקופת לימודי ההסבה ועד לא מזמן בלימודי התואר השני. גם אני וגם בעלי רואים בהתפתחות האישית שלנו כמשהו שאי אפשר לוותר עליו. בלי תמיכה האחד בשנייה ולהפך ותמיכה מצד ההורים זה לא היה מתאפשר. חלק גדול מההישגים שלי אני חייבת להם, וגם לילדים שלי, על הסבלנות שלהם. יש לי ילדה בת 10 שמביטה בי בגאווה, הדוגמה שאני מהווה עבורה והערכים שהיא רוכשת בדרך, שווים את הכול".

על מה את מתחרטת?

"אני לא מתעכבת על חרטות שקשורות בדברים שעשיתי או החלטות שקיבלתי. אני מתחרטת על אותן פעמים שלא היה לי מספיק אומץ להעז ולעשות אחרת".

משאלת לב\חלום?

"ברמה המקצועית להמשיך ללמד ולהכניס חידושים ואתגרים למערכת החינוך. לקיים מערכת לימודים שבה התלמידים שואפים למצוינות כי הם סקרנים יותר, עצמאיים ומנוסים בקבלת החלטות. להחדיר בתלמידים חדוות גילוי, לעורר בהם את היצירתיות ולא פחות חשוב לערב אותם בפעילויות חברתיות בסביבתם".

"כאימא, לראות את הילדים שלי מקבלים את כל זה ממערכת החינוך, לראות אותם מאושרים ובטוחים בעצמם כדי לחלום ולהגשים כל שירצו. ברמה האישית, לסיים את הספר השלישי ולראות אותו מצליח כמו קודמיו".