ביום שבו מאיר בביוף ז"ל הובא למנוחות, עמדה נועה, בתו האהובה, מול נשמתו הפורחת ושרה לו את השיר של הביטלס שהם כה אהבו ״In My Life", בדמעות שחונקות כל מיתר בגרון. אבא שלה, שכולנו הכרנו, מאנשי הציבור הבולטים בנגב שכיהן כשלושה עשורים בתפקיד יו"ר הסתדרות מרחב הנגב, נלחם רבות למען זכויות העובדים והיה מבין המובילים לשינוי תנאי שכרם והעסקתם, נפטר לאחר התמודדות קשה אך מנצחת במחלת הסרטן, כאשר מותו המפתיע נגרם למעשה מסיבוכי האשפוז הארוך שעבר כתוצאה מהידבקות בנגיף הקורונה בחודש ינואר האחרון. בן 72 היה במותו. הכאב הענק שייך למשפחת בביוף, לאשתו בת-שבע והילדים עדי, שירה ונועה. נועה, הילדה שאבא העיר יום אחד בבוקר ואמר לה שנוסעים לוודסטוק, שהייתה קשורה אליו בכל ליבה ונפשה, זמרת שחלקה איתו רגעים מופלאים של נגינה ומילים שכל ילד חולם לקבל, מספרת על אבא שניצח הכל בחייו, פרט למחלה ארורה אחת שהצליחה לגרום לאבא החזק מכל, לעצור למנוחת עולם

נועה בביוף (40) מוזיקאית מוערכת ויוצרת ישראלית עם שני אלבומים בינלאומיים וסינגל בעברית שיצא לפני כשנה (״סימני פיסוק״), מרגישה שהיא חייבת את הקריירה לאבא הסופרמן שלה, כאשר היא מתחילה לדבר עליו בלב שבור ובקול רועד.

ספרי לי על אבא

"אבא היה האדם האהוב עלי ביותר, האיש עם ההשפעה הכי גדולה על החיים שלי, הוא השפיע על מה שעשיתי, על מה שאני עושה עכשיו ועל מה שעוד אעשה. תמיד הרגשתי שנולדתי בפעם השנייה כשאבא שלי החזיק את התקליט של להקת הביטלס בידו כשהייתי בערך בגיל שש, כשהוא אומר לי ולאחותי שירה בהתרגשות; "אתן חייבות להקשיב ללהקה הזאת!!". כמובן שמאותו רגע, החיים שלנו השתנו לנצח״.

אבא הטמיע בך את עולם המוזיקה?

"לחלוטין. בגיל 15 אבא שלי לקח אותי ואת אחותי לליברפול ״למסע שורשים״ של הביטלס. כשהייתי נערה הוא הביא לי את כל אוסף התקליטים שלו שהורכב בעיקר מהמוזיקה הכי טובה שיצאה בארצות הברית ובריטניה בשנות ה-60 וה-70. האוסף הזה הבהיר לי שככל הנראה נולדתי במקום ובזמן הלא נכון. כמה שנים לאחר מכן, בגיל 18, אבא לקח אותי להופעה בניו יורק של ג'ון באאז, זמרת המחאה הגדולה ביותר בארצות הברית של תחילת שנות ה-60. אבא שלי ידע שאני מאוד אוהבת אותה ולא רק שדאג שאראה הופעה שלה, אלא אירגן שגם אזכה לפגוש אותה. הזמרת הגדולה הזו חיכתה לי במעלה המדרגות עם זרועות פתוחות וכל זה קרה בזכות אבא שלי״.

אבא שלה היה מגשים חלומות. הוא לקח את נועה במסע דרכים לוודסטוק, ישב איתה כנער נלהב ליד השלט הגדול של וודסטוק, משאיר לה זכרונות מיוחדים במינם לכל החיים. הם טיילו יחדיו בארצות הברית וחלקו חלומות של המוזיקה שהוא גדל עליה וחינך אותה לאורה. זו הסיבה שכבר מגיל 15 היא החלה לכתוב ולהלחין שירים בעצמה.

"הבערה שהוא נתן לי עיצבה אותי, זה מה שגרם לי להיות מי שאני עד היום" משתפת נועה "כל מה שאני אוהבת ומאמינה בו זה בזכותו. הייתי ונשארתי ילדה  שמעריצה את אבא שלה עד יומו האחרון. מעולם לא רציתי לדמיין את העולם הזה בלעדיו. מבחינתי, הוא הרוקסטאר האמיתי."

יש נחמה כשהלב שבור?

"הדבר היחיד שניחם אותי במהלך השבעה היה זה שזכיתי להיות הבת שלו. זה דבר שאי אפשר לקחת ממני. אם הייתה אפשרות כזו, לבחור את המשפחה שלך בבחירה חופשית, דבר ראשון הייתי בוחרת בו. אנשים מדברים עליו ועל הדמות הגדולה, הצבעונית ויוצאת הדופן שהיה, אף פעם לא פוליטיקלי קורקט. אדם שלא יכול היה להיות מישהו שהוא לא. אדם אמוציונלי וסוער מצד אחד ושקט ואוהב, מצד שני. אבא שלי היה כוח טבע מלא עוצמה והתרחשות ובו זמנית, אדם שיכול לשתוק שעות ולשבת באוויר הלילה היבש והקריר של העיר באר שבע שכה אהב. "

את הבשורה שהוא חלה בסרטן קיבל בביוף מיד לאחר מערכת הבחירות להסתדרות הכללית שהייתה מערכת בחירות קשה ומלאת יצרים, ולאחר שנבחר לכהונה האחרונה. תחילה התגלה שחלה בסרטן הערמונית וקצת לאחר מכן, התגלה שחלה גם בסרטן לימפומה. 

הצלחת להיפרד ממנו?

״למזלי, כן, עד כמה שהיה אפשר. הגענו מיד לסורוקה לאחר שקראו לנו בבוקר יום שלישי והיינו לצידו עד הרגע שנפטר, כל המשפחה״.

על מה חשבתם באותה תקופה לא ברורה?

"לא יכולנו לסבול או לחשוב שיקרה לו משהו רע, עשינו הכל כדי לא ״לשמוט״ את הכדור. כמו שאחי אמר ״הוא הרגיל אותנו לניצחונות״. לא חשבנו לרגע שנפסיד במאבק. הוא תמיד עשה הכל בשבילנו וידענו תמיד שנעשה הכל בשבילו. אבא היה סוגר כבישים, עומד בשערי מפעלים, גדלנו בבית כל כך מעורב פוליטית וחברתית, שהיה בדמותו: אכפתי, חזק ונגיש בכל רגע לכל מי שצריך, כך שגם ברגעים הכי קשים עדין האמנו שאם מישהו יכול לחולל ניסים ולצאת מהצרה הזו, זה יהיה הוא"

הוא פחד מהמוות?

"אין כמעט אדם שלא מפחד מהמוות ואבא שלי לא היה יוצא דופן מהבחינה הזו. הוא אהב את החיים והיה לו עוד הרבה מה לעשות. הוא חי חיים משמעותיים, מלאי עשייה ונתינה. אנשים כמוהו לא חושבים אף פעם על רגע בו יאלצו לעצור את התנופה הבלתי נגמרת שלהם. זה לא מי שהם. התנועה קדימה היא שהכתיבה את המהלכים. 

מה אנחנו לא יודעים על אבא?

אבא אהב לבשל תבשילים גדולים, בוכריים, כגון אושפלו. ביום הולדת האחרון הוא היה בסדר גמור והוצאנו לאור חוברת מתכונים שלו עם תמונות של האוכל שהכין. אחותי רשמה את כל המתכונים,על מנת שיהיה תיעוד שלהם שישמר לנצח. במהלך השבעה חברה נחשפה לחוברת המתכונים הזו ויום למחרת כבר הספיקה להכין אחד מהם ולהביא לנו, התרגשנו מאוד. אבא שלי חי בשביל ארוחות ימי שישי ולא ויתר עליהן לא משנה מה. גם אם עבר באותה תקופה מאבק קשה, תמיד אירח את המשפחה חברים קרובים. לחזרות שלי להופעות היה מביא לנגנים סירים עם אוכל חם".

איך אתם מתמודדים מאז לכתו?

"אמא שלי בת-שבע, אחותי שירה, אחי עדי ואני מסתובבים בלי הלב שלנו. אין לנו מילים להסביר עד כמה הוא היה ענק בחיים שלנו ואיזו תהום נפערה מהשניה בה עזב. הגוף לא יכול להתקיים בלי הלב. ככה זה מרגיש בלעדיו."

למה את כבר מתגעגעת?

"יש שיר של מוזיקאי מצוין בשם נדב אזולאי בשם "הימים שאחרי". השורה מתוכו שמיד לפתה אותי בכאב כשהקשבתי לו בחודשים האחרונים היא "בעיקר תחסרו לי בהיותכם". ביום הזיכרון האחרון ערכנו טקס אלטרנטיבי של שירי זיכרון ותקווה מטעם המקום שאני עובדת בו ("בוראס-בית לאמנות עצמאית") ונדב עלה לשיר אותו על הבמה. לפני כן עברנו על המצגת של השירים וכשקראתי את המילים של השיר הזה אמרתי לעצמי "רק הלוואי שהן לא יהיו רלוונטיות עבורי באופן אישי", ולבסוף לצערי, כחודש לאחר מכן, הן הפכו למציאות הנוכחית שלנו והוא כל כך חסר לי ככה, פשוט בהיותו".

מה את חושבת שהיה אומר לך עכשיו?

"הוא לא היה רוצה שאפול. הוא תמיד החזיק אותי בכל הכוח, אהב את מה ומי שאני, השקיע את כל מה שהיה לו על מנת שאהיה בסדר. באחד הביקורים בבית-החולים הוא אמר לנו  "אל תשכחו אותי'", והאמת שזה פשוט בלתי אפשרי, בשום אופן ובשום צורה. אבא שלי הזיז הרים וגבעות למחייתו. דוב גריזלי ענק ועדין, אסלן האריה האצילי החכם מ״נרניה״, ג׳ו היל (מנהיג פועלים ומשורר) הישראלי, והאבא הכי טוב בעולם. איך אפשר לשכוח מישהו כזה?".