ורד פארן: "ברגע שהודיעו לי שעדי נהרג אני ראיתי ושמעתי אותו אומר: 'אמא, תאספי את עצמך, את צריכה להוביל, כי אני לא חוזר."

לפני 12 שנה (26.5.2010), בגיל 23, במהלך טיול שחרור מהצבא, בפסגות בוליביה אשר בדרום אמריקה – עדי פארן נהרג בזמן טיול טרקטורון. בהתאם לדרכו ולצוואתו הלא כתובה, בחרה אמו של עדי ז"ל, ורד פארן, מורה מוערכת בתיכון מקיף 'רגר' בבאר שבע, להנציח את עוצמתו ותפיסת עולמו ולצאת במסע הרצאות בצה"ל כדי לספר על עדי ועל האופטימיות שהטביע בחיילים בחייו ולהמשיך להפריח לבבות גם במותו. ביחד עם בעלה איתי ובנה נווה, הם בחרו לא לשקוע. עדי ראה בשירות הקרבי ובמיוחד בחינוך והדרכה מטרה חשובה, שלמענה תרם ללא לאות, כמיטב יכולתו.

ורד החליטה לקום ולבחור בהמשכיות חייו של עדי כדי שכולם ידעו מי היה ומה היה יכול להיות ולהטמיע את כל הטוב שבו באחרים שזקוקים לעזרה והכוונה בעודם בחיים, כי זה מה שעדי היה רוצה שיקרה. זו הסיבה שהיא הפכה לאחת המרצות המבוקשות בצה"ל וממשיכה דרכו למנף את חלומו להקמת יישוב בנגב ולעבות כישוריו למערכת החינוכית והצבאית. "מעבר להלם ולכאב" משתפת ורד "כבר ביום השני של השבעה, התאפרתי, התלבשתי ואמרתי שאני מעכשיו ממשיכה את דרכו של עדי כי זה מה שעדי היה בוחר! אני הולכת לעשות משהו להנצחתו בדרך שהוא רצה, כי עדי לא היה שומר את הדברים בבטן. לא שמרתי את ההחלטה בלב, היה חשוב לי, וזה תהליך חשוב שאני מדברת עליו בהרצאה, להסביר שיש עניין של יעד או גורל, האם אתה מקבל מה שיש לך ומתרסק או לוקח את היעד להנצחה והולך עם זה קדימה. כל המשפחה  בחרנו בחיים וביעד של הנצחה בהתאם לדרכו של עדי.

"עדי היה אדם אופטימי ותמיד אמר לנו שברגעים הכי קשים תסתכלו קדימה, ואת דרכו לקחנו למסע חיינו".

את יכולה להסביר את התחושה שעברה עליך?

"בהחלטה שקשה לי להסביר, אמרתי למשפחה שאנחנו חייבים לבחור בדרך ואני זו שאוביל את הדרך. כשהבנתי שעדי לא יחזור, היה לי ברור שכולו מתגייסים לעשייה עם חבריו, כי זה מה שעדי היה בוחר. עדי היה חייל וקצין ולאחר שהשתחרר והוריד את המדים, טס לחו"ל. בשבילנו הוא עדיין הלוחם והקצין. שנתיים לפני מותו ליוויתי חברה במשך שנתיים שאיבדה את בעלה ובתה בתאונה והבנתי שעכשיו כל מה שעברתי איתה אעבור על עצמי. ביום שהילדה של חברתי נפטרה, אביב פרץ זכרה לברכה, עדי אמר לי, אמא, תאספי את הכוחות ותלכי לעזור לה. אנחנו נדע להסתדר! תמיד לקח אחריות וניסה לעזור לכולם. ברגע שהודיעו לי שעדי נהרג אני ראיתי ושמעתי אותו אומר "אמא, תאספי את עצמך, את צריכה להוביל, כי אני לא חוזר."

עידו היה בן 23 במותו. שירת כלוחם בתותחנים וקצין מוערך שהשתחרר והספיק להיות אזרח בבית במשך חודש. חודש שבו החל לארגן את חייו, התקבל ללימודי 'הנדסת בניין' באוניברסיטת בן גוריון ולפני הכניסה לשנה ראשונה - החליט לטוס להגשים את חלום הטיול של לאחר השחרור. "עדי היה בחור מאוד אינטליגנטי, עשה פסיכומטרי ועבר בציון גבוה בלי ללמוד" משבחת אמו "קנה ציוד לטיול, אמר לחייל בודד שאימצנו בבית שבתקופה שהוא יהיה בחו"ל הוא יגור בחדר שלו, הדפיס את כל מספרי הטלפונים שלו בנייד ונתן לי כדי שאשמור אותם במידה ויחפשו חייל כזה ואחר. היה תמיד אחד שדאג וידע על כל דבר כדי לעזור ולטפל. גם כקצין שמענו על המעשים המיוחדים שלו למען חייליו, שהוכיחו שבגיל 23 הוא היה מלא בסיפורים כאילו היה בן 40 מבחינת מה שעשה ואיך שעזר בחשאי ולעומק".

מה עדי היה בהוויותו?

"אדם מלא בהומור, מצחיק, הבטן שלך כואבת מההומור שלו, כריזמטי עם חברים נפלאים שלא עוזבים אותנו, ויחד עם זה אחראי, השאיר חדר שינה כאילו נכנס אליו מחר ומתחיל ללמוד. טוב לב ורוחב לב עם נתינה. לא תמיד הבנתי עד כמה היה הבוגר האחראי בכל מקום שאליו הגיע".

ספרי לי איך עדי נהרג.

"עדי הגיע לבוליביה ולי הייתה הרגשה קשה עם בוליביה, כי חברה סיפרה לי שהבן שלה חזר ומה היה שם. לקחתי את עדי לשיחה ואמרתי לו שיש לנו משפחה בארצות הברית וכדאי שיטוס לשם במקום, כי אין לי הרגשה טובה. עדי אמר אם יקרה לי משהו אז יקרה, לא משנה אם אתה בארץ או בוליביה ואמרתי לו בבקשה, אל תהיה שם. לצערי קרה אסון והוא נהרג בתאונת טרקטורון. הייתה חבלה בטרקטורון, אבל לא בכוונה תחילה."

חשבתם לתבוע?

"כן יכולנו לתבוע, אבל החלטתי לא להתעסק במוות אלא בחיים. בשבעה הגיעו נציגים  ואמרו שאני יכולה לתבוע והם ינסו לעזור, אבל אמרתי להם שהם יעזרו רק בדבר אחד, שיחזירו את עדי לצבא בזה שאנחנו ניתן לצבא את מה שעדי כל כך העריך. עדי נהרג בעניין של שניות, אבל לנו יש לו 23 שנים של גאווה, עם חיים כל כך עשירים, מלאים ובזכות זאת אנחנו נעצים את החיים. בכל הרצאה ובכל מקום אני אומרת את זה, בחרנו להתמודד עם החיים שלו. המוות מנסה לתעתע בנו ואנחנו לא ניתן למותו לתעתע בו".

עברה בך המחשבה שאולי היית צריכה להתעקש יותר שלא יטוס לבוליביה?

"ממש לא, לא הייתי כזאת, סמכתי עליו. זו הבחירה וזה נורא מה שקרה לו. לא חינכתי את הילדים בזה שאני קובעת להם את החיים, נתתי להם תמיד את הרגשה שאני סומכת עליהם. עברתי מעל 600 הרצאות ברחבי צה"ל ושם אני מדברת על העצמה, בחירה, מדברת על זה שאדם כן צריך לבחור וצריך שיהיה כוח לבחור, כי יכול להיות שתיפגע. אף אחד לא הבטיח לנו שום דבר בחיינו וכל אחד מוביל את עצמו למקום הנכון שלו. עדי חלם על הטיול כי זה היה משמעותי עבורו. אני לא יכולתי לבחור במקומו".

ואת כאמא ממשיכה דרכו כדמות הבוגרת

"אני מורה בתיכון, מלווה חבר'ה לפני גיוס, באותה תקופה הבן שלי הצעיר נווה היה קצין קרבי בנח"ל. הייתי צריכה לשבת מול עורך דין ולחתום שאנחנו מאשרים שנווה ימשיך במסלול הקרבי. נווה הסתכל עליי ואמר 'את חינכת אותנו כך, את לא יכולה לעצור אותי אל תפסיקי את השירות הקרבח שלי, יש לי חיילים שמחכים לי. הייתי חייבת לתת לו את האמון ואת הבחירה. חתמנו ואישרנו את רצונו".

בזמן השבעה לקח לורד יומיים להבין שהמשפחה בוחרתם להתעסק בחיים ולא במוות. כל פעם שהיא שמעה סיפורים של חברים ופקודים על עדי, היא לקחה מחברת עם כריכה קשה וכל אדם, חבר או מפקד שהגיע לנחם  - כתב בספר על עדי, שלווה עם תמונות "סיפרו על עדי דברים מדהימים ואיך נזכור זאת?" מספרת ורד בקולה הרך "אז ביקשנו מהם לספר מה שהם זוכרים מעדי. בלי ששמנו לב המחברת העלתה מעל מאתיים מכתבים מאנשים וכשקמנו מהשבעה, התחלתי ללמוד מה כתבו עליו והחלטתי לצאת למסע של הרצאות, כשהצבא מושיט לי יד לכך. חייתי כשני אנשים, האמא הכואבת והמתאבלת וורד  - מי שמובילה דרך של הנצחה, יחד עם העוצמה והגאווה, על עדי המפקד שלא ויתר לחייליו, מפקד שהתנהג כאילו הוא פסיכולוג בן 40, לוחם ללא חת, הלך וליווה חיילים והעצים בכל אחד את החלק החזק. איש חינוך. כמה שהכרתי את הבן שלי לא הבנתי איזה עומק של עבודה, פיקוד והעצמה כלפי חייליו היה לו".

ורד הפכה למרצה מבוקשת בכל רחבי צה"ל ומעבירה לדורי דורות את כל מה שהיה טמון בעדי: העצמה, מוטיבציה בטירונות, מדריכה מפקדים איך להעצים חיילים, איך לא מוותרים על שום חייל, איך נותנים לו את הבחירה להבין איך הוא מניף את עצמו בחברה הישראלית, איך להתמודד עם משברים, ואז, תוך כדי תנועה רגשית, מכניסה את הסיפור הפרטי שלה יחד עם כל המכתבים שכתבו החברים, ובכך עוזרת לחיילים בהכנה לצה"ל לצלוח את המשבר או הפחד, בדיוק כמו הדרך של עדי כמפקד שלא ויתר לחיילים עם משימה להמשכיות, עם יחס אישי, עם הארה והערה והרגשת שייכות. "המצגת שלי עוברת בין החיילות" משתפת ורד "עד שהאלוף יצחק בריק עזר להביא את ההרצאה לחיילות נוספים בגבעתי, צנחנים, נח"ל, משטרה צבאית, חיל חינוך ועוד. בחיל החינוך איפשרו לי להיות מרצה מתנדבת ומארגנת אירועים שמבקשים ממני בצבא. כך אני מרגישה שההנצחה הולכת ומתרחבת".

בשנת 2012 הלכה ורד לקבר בנה כדי לקבל מעדי תשובה אם הדרך שבה בחרה אכן נכונה לה ולו. היא ישבה ליד הקבר וביקשה מעדי סימן שהוא נותן את ברכת הדרך. מיד לאחריו צלצל הנייד שלה ובשיחה מרעידת נבכי הלב, אחד המהפקדים בצבא סיפר לה שהם מצאו שמונה מכתבים שעדי כתב למפקד שלו בשנת 2008. "קראתי אותם בשקיקה" נזכרת ורד ועיניה בורקות "שם עדי כתב למפקדו מה לדעתו צריך לעשות כערך מוסף בצבא. הבנתי שאני כבר מובילה את הדרך שבה עדי רצה. פתחתי את המכתבים ולא הפסקתי לבכות. הבנתי שמה שאני עושה זה מה שכתב, סימן שעדי מחבק ורוצה שאמשיך כך. זה נתן לי המון כוח להמשיך. אני גם מתנדבת עם נוער בסיכון כדי לעזור לנערים שקשה להם להגיע לצבא בדיוק בדרכו של עדי שראה בצבא מנוף לחיים האזרחיים. היום אני מנצלת קשרים בצבא כדי לעזור לאחרים."

מה המסר העיקרי שלך מכל הנתינה שבך?

"הייתה לעדי אמירה שהוא אמר תמיד והפך לסלוגן 'גם שקשה לך, יש מישהו שקשה לו יותר ותפקידך לעזור לו'. לקחנו את זה כאמירה שאנחנו מובילים אותה בצבא ועם תיכוניסטים. אני מרגישה שעדי תמיד איתנו. יש בנו געגוע ויש כאב וחלל שנפער, אבל הוא בעיקר גאווה על מי שעדי היה ועל הדרך שאנחנו ממשיכים בזכותו".