אליהו, הפסח, אל תבנה על כיסא אצלנו וכוס יין!
01.04.20 / 16:11
הלוואי שבעוד כמה ימים נקיץ, והפחד המשתק יחלוף, ואת מקומו יתפוס זיכרון רחוק. עד אז נשמור יחד על המדינה שלנו, עלינו כעם, נפזר אהבת חינם, עד שתיעלם הרעה הזו מעל פני הארץ
תמיד בערב, כאשר אני מניחה את הראש על הכר, רגע לפני שאני נרדמת, אני עוצמת עיניים ועושה את חשבון הנפש שלי, עם עצמי, על היום שהסתיים. ישנן תקופות בחיים ששם אני מקדישה יותר זמן לחשיבה וחשבון אמיתי, יום הכיפורים ביום שאבי ז"ל נפטר וכמו שזה נראה עכשיו אעשה זאת גם בערב פסח, יום הולדתי. בחודש האחרון אני מוצאת את עצמי 24/7 בחשבון נפש עצמי, עמוק, לא מובן, מבולבל, חשבון נפש שמנסה לטפוח לי על הפנים ולומר לי שאני לא בחלום, שיש נגיף מסתורי שהגיע מסין והפך את העולם. מי האמין שהעולם יעצור מלכת, שירחיקו אותנו בעל כורחנו מכל מי שאנו אוהבים, שנצטרך לשמור את הידיים בתוך כפפות וכיסים כי כבר אי אפשר לחבק וללטף.
הכל נראה כמו מסע בין כוכבים או מנהרת הזמן, יותר קל לי לחשוב שסוריה כובשת שוב את החרמון, מי בכלל מצליח לקלוט את סרט האימה הזה, זה השבוע השלישי שאני בסגר בעל כורחי כמו רוב העולם, בהתכנסות של מחשבות על החיים שלי ובכלל, מרגישה כמו לביאה בכלוב או פרפר של קיץ, בתוך שקית סנדוויץ', מוצפנת בביתי מבצרי. אני יותר מתמיד בטוחה, קורונה- הגעת לאתגר אותנו, להראות לנו משהו, ללמד אותנו. להעיר אותנו במקומות שבחרנו להירדם. לטלטל אותנו ולא מתוך יכולת בחירה.
מנגד, אני רואה את היופי שאצלך, איך המחשת במחי יד, שכולנו רקמה אנושית אחת ונכון שלא נעים לראות גן סגור אבל טוב שמשהו הפסיק את הריצה המטורפת שלנו, האובססיה לחומריות, לאגו, לפרסום, לכבוד, לכוח אחר מרדף אשליה וירטואלית, נגיף שקוף שגרם לנו לעצור, להסתכל בפנים שלנו ולהבין שאנחנו יכולים לתכנן תכנונים, אבל מישהו שם ביקום, חושב אחרת עבורנו. נגיף עצר אותנו רגע שנמצא את עצמנו אל פי התהום. השליטה שלנו על חיינו הצטמצמה, כמויות של דיווחים בתקשורת ותסכול שלא הרגשתי כבר המון זמן. לרגעים בא לי לצעוק מה זה כל הטירוף הזה תעצרו את הכל, אני רוצה לרדת ממסלול האופטימיות של תנועה אינסופית במרחבי העולם הווירטואלי, שמחברת אותנו ככלים שלובים במרחב מפתה לקנות עוד ועוד, אותו ניגוד מכאיב שעליו מבוססים חיינו.
קורונה אהובתי. איך הפכת בנגיעה נגיף סיני זעיר אחד את מדינת כחול לבן, ממגש של כסף לחלודה. תחושה שחיינו תלויים על חבל דק, שדות התעופה התרוקנו, אתרי התיירות נסגרו והגבולות נאטמו, ולצדם עומדת המדינה שוב במרכז. עם כל הקושי, הבדידות והסגר צריך לומר תודה על הטכנולוגיה, הטלפון, הזום הוואטסאפ ועל הסקייפ. תודה על האפשרות לבחור מתי לפתוח אתר חדשות, תודה על המגפה, בזכותה כמעט ויש לנו ממשלה, תודה על תואר אמיתי לחיים. לימדת אותי איך צריך להיפרד עוד קצת מהאגו, להפוך מאגואיזם לקהילתיות, למטרות, לעזרה הדדית. לחדד חלומות לחשבון נפש בבית. לניקיון פסח מוקדם. סוף סוף הבנתי שהיקום מסתלבט עלינו. כשאני מתעטשת, אף אחד כבר לא אומר לי לבריאות. כשאני מקנחת את האף בתור לדואר השכונתי אנשים עוברים מקום.
קורונה זאת המגפה הראשונה בימי הרשתות החברתיות, ויש לכך יתרון גדול. סיבוב קצר בפיד מבהיר שלחץ, מתח, חרדה, חוסר ודאות והמון זמן פנוי כנראה מוציאים מהאנשים את המיטב. אין סוף למספר הבדיחות, הממים, הפוסטים והסטטוסים המשעשעים שמצאתי. עד שהכנרת התמלאה נגמור אותה עם שטיפות ידיים. בואו נעשה מהלימון לימונדה ונחבק את אי הוודאות. נזכור שהרע הזה יגמר מתישהו. תזכרו, אנחנו מצויים בניסוי החברתי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית של יציאה כפויה המונית וגלובלית מאזור הנוחות, מה זה מחיר הקוטג' והמילקי לעומת הקורנה, איפה הימים שפחדתי לקנות כריך טונה בארומה. אפילו ליצמן הרגיע אותי שאמר "הפאניקה מוגזמת יש גם עולם הבא" מי שנשאר אחרון בעולם, שלא ישכח לכבות את הדוד, מה שבטוח אחרי הקורנה הזאת, כולנו הבנו שמיליון סינים לא טועים, אבל כאשר הם טועים כולנו משלמים!
הלוואי שבעוד כמה ימים נקיץ, והפחד המשתק יחלוף, ואת מקומו יתפוס זיכרון רחוק. עד אז נשמור יחד על המדינה שלנו, עלינו כעם, נפזר אהבת חינם, עד שתיעלם הרעה הזו מעל פני הארץ. לסיום, אלמוני כתב באחת הקבוצות, בליל הסדר הקרוב, כבר לא נהיה בני חורין כי השנה אנחנו בני חורים, כל אחד בחור של עצמו, אליהו בערב פסח אל תבנה על כיסא אצלנו וכוס יין.....
ציפורה חלפון, מנהלת מחוז דרום נתיב ויו"ר מתנדבי יחד למען החייל.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל:[email protected]
