אין מילה אחרת לתאר את האווירה שאפפה את 'טוטו טרנר' לפני פתיחת המשחק אמש מאשר: "לוחמנית". קהלי שתי הקבוצות הגיעו חמים מאוד למשחק הטעון. המשחקים בין שתי הקבוצות טעונים תמיד, אבל צריך להסתכל על השבועות האחרונים של תל אביב ובאר שבע כדי להבין כמה המשחק אתמול היה חשוב. שתי הקבוצות לא מרשימות, בלשון המעטה, והן אפילו משתרכות להן אי שם במקום הרביעי והחמישי בטבלה.

-

כנראה שארגוני האוהדים צפו את האווירה הזו, והציגו תפאורות פתיחה ברוח קרבית. בצד הצהוב היה זה תותח שכוון לעבר היציע הדרומי, וגופיות בצבע חאקי-צהוב מחריד-מה שזה לא יהיה ואילו בצד האדום, היה זה דגל פריסה שעליו מצוייר כריש בדרך לטרוף שחקן צהוב, ומתחתיו התנוסס הכיתוב באנגלית "כשאנחנו מריחים פחד – אנחנו נעשים רעבים". זה קטע, כי דווקא מי שהריחה אתמול פחד החל מהדקה ה-20 הייתה הקבוצה הצהובה על המגרש, אבל בסופו של דבר מי שתקפה הייתה הקבוצה האדומה. הפוך על הפוך על הפוך.

הקהל הבאר שבעי תמיד מתעורר במשחקים מול מכבי תל אביב, ובצדק רב. המשחק הזה היה עוד יותר טעון עבור האדומים בגלל אחד, אופיר דודזאדה שמו. על ההיסטוריה של אופיר אין מה להרחיב. בתחילת המשחק, אלונה ברקת "התגנבה" לעברו, העניקה לו פרח וכך הסתכם לו הטקס לכבודו. מניח שבמועדון ואף אופיר עצמו ידעו שטקס "מכובד" יותר היה הופך למטר של קללות ושריקות בוז על אופיר, כך שהטקס בטח ובטח לא היה לכבודו. דודזאדה, אגב, היה השחקן שרץ הכי הרבה קילומטרים אתמול – 11.1. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהוא שחקן אגף והוא רק רצה לברוח ממנו כל הזמן עקב הקללות של האדומים.

-

אבל רגע, היינו עם הקהל, שהיה פקטור מאוד משמעותי במשחק אתמול. וכן, אפשר לצקצק על האימרות האלה, ולהגיד שבסופו של דבר אלה השחקנים משחקים ובלה בלה בלה. אבל אתמול? זה היה על הקהל. מספיק להסתכל בשני המקרים שהתרחשו בתיזמון קוסמי כדי להבין. בדיוק כשהאצטדיון סיים לצרוח את השורה "רק אם כולם ישירו יבוא הגול", בא טוני ווקאמה, אמר לכולם "היי, זוכרים אותי?" והרשית לקורה ופנימה את הראשון של הקבוצה. השער המצמק הגיע לאחר שהתפתחה מיני-מהומה באזור המעודד, והעידוד פסק לכמה דקות. אמרתי לכם השפעה. מקווה שהמשחק הזה יחזיר את האנרגיות שקצת אבדו לאחרונה במבצר.

-

יצאתי מהמשחק בתחושה עצבנית ביותר על השופט זיו אדלר. מהיציעים זה היה נראה שיפוט חד-צדדי, בטופ רשימת ה"איזה שיפוט מוגזם" שלי. קראתי את התגובות, ראיתי חלק מהאירועים, וקצת התמתנתי. אבל רק קצת, לא יותר מדיי. הרי איך אפשר מצד אחד להרחיק שחקן בשני כרטיסים צהובים בתוך 20 דקות ומן הצד השני לוותר לשחקן אחר על פאול גס באיזור הדקה ה-15 ואפילו לא לתת לו צהוב? בכל מקרה, מנת חלקו של אדלר בניצחון היא גדולה. בלעדיו זה לא היה כל כך מתוק. בלעדיו זה לא היה כ-זה כיף.

השחקנים נתנו את כל כולם. הם באו למשחק רעבים, כמו שהתפאורה בהתחלה תיארה – באו כרישים שרק רצו לטרוף. זה היה השיגעון שכל כך היה חסר לבאר שבע מתחילת העונה. התחושה הזו של "אנחנו מגיעים למשחק הזה כדי לנצח ולא משנה מה". והרי אתמול מה לא עמד בדרכם? חיסרון מספרי במשך 70 דקות, שיפוט מעורר מחלוקת, קבוצה תוקפת שהגיעה כאריה פצוע ורק רצתה להשתקם. ובסופו של המשחק, חגיגות אדומות שלא נראו באצטדיון מזה הרבה זמן. התקווה שמהמשחק הזה, הדברים יתחברו שוב. השחקנים יעלו ללא פחד, והדשא ייטרף, כל דשא, בכל אצטדיון, בכל מדינה.


-

הנסיך לואי

גיבור המשחק מבחינתי הוא לא טוני ווקאמה ולא מאור מליקסון או בן שהר, אלא לואי טאהא. מבלי ששמנו לב, טאהא נמצא במועדון כבר יותר משנתיים וחצי, ולאט לאט מתגלה שמדובר בבלם העתיד. כבר כמה משחקים שהוא ממלא בצורה מפתיעה מאוד את מקומם של שיר צדק ומיגל ויטור. אתמול היה המשחק הטוב ביותר שלו בקבוצה. למרות המהלומה המוקדמת, טאהא סגר בצורה נפלאה את המשחק ההתקפי המסוכן של מכבי תל אביב ויותר מכך – הוציא את השחקנים מהכלים. לא סתם הוא נראה כאילו לא ידע את נפשו מרוב אושר כשאדלר שרק לסיום המשחק.

מהרגע שאלירן עטר נכנס למשחק, טאהא לא עזב אותו במנוחה. הוא תסכל אותו, כמו את יתר שחקני סגנית האלופה, פעם אחר פעם, אבל את עטר במיוחד. השניים נכנסו למאבקים מילוליים וקצת פיזיים לאורך חצי השעה שעטר היה על המגרש. איך אפשר לדעת שעטר ממש התעצבן מטאהא? עטר ידוע בכך שכאשר הוא מעוניין להקניט/לעצבן/לקלל שחקן יריב, הוא שם את היד על הפה, בכדי שהמצלמות לא יקלטו את הברכות. אתמול עטר נצפה מספר פעמים "מברך" את טאהא, אבל דבר אחד הוא שכח לעשות – לכסות את הפה. זה מה שקורה כשבאמת עצבניים.

A post shared by Loai Taha 20 (@loaitaha20) on

-

הכול לטובה

הצמד המפורסם במדינה, סטטיק ובן אל תבורי, הוציא בתחילת השבוע סינגל בשם "הכול לטובה". אם הייתם אומרים לאוהד הקבוצה אתמול בדקה 22: "אל תדאג, הורחק לנו שחקן, אבל הכול לטובה", סביר להניח שהייתם זוכים לתגובה שנעה בין מאוד מאוד קיצונית לבין קיצונית בצורה קיצונית. קשה לנו, כבני אדם ככלל וכאוהדי כדורגל בפרט, לעכל את העובדה שגם הדברים שנראים הכי רעים, לעיתים יביאו לתוצאות טובות ומתוקות. אתמול סטטיק ובן אל צדקו. הכול, באמת, היה לטובה.