מסלון ביתה שבשכונת נווה זאב, מנהלת אלינור רווח-אזולאי בגאון את מה שהפך להיות מפעל חייה בחמש השנים האחרונות- פרויקט הגמ"ח שתפס תאוצה ועזר עד היום לכאלף וחמש מאות משפחות לעמוד על הרגליים. ". בהתחלה זה היה רק מזון ואז הבנו שהצרכים הם בהרבה מקרים מגוונים יותר. בין אם זה ביגוד, תרופות, צעצועים או כל מה שילדים צריכים, אנחנו שם כדי לעזור ולתווך בין התורמים לאלו שצריכים" מספרת רווח-אזולאי.


הכל נעשה מסלון הבית. צילום: נועם טמיר

הדרך אל המכונה המשומנת הזאת לא הייתה פשוטה כלל ובטח שלא מובנת מאליו. על כוס קפה במרפסת אל תוך שעות הערב המאוחרות, מספרת אלינור על הדרך שעברה ומה הביא אותה להקדיש את חייה באופן כמעט טוטאלי לנתינה לאחרים. היא נולדה בירוחם ובגיל צעיר עברה לגור בבאר שבע, שם הכירה את בעלה גיא, יחד הביאו לעולם ארבעה ילדים. "בגיל 18 כבר נולדה בתי הבכורה ובגיל 19 כבר הייתי אמא לשניים. התחלנו לבסס את החיים שלנו פה בבאר שבע והכל התנהל על מי מנוחות בסך הכל. כמובן שעבדנו קשה ובהריון הראשון בעלי עוד היה חייל אבל הסתדרנו. אפילו לקחנו משכנתא וקנינו בית, דבר שהיה פשוט יחסית בזמנו".

"כאן התחיל הסרט השלנו"

אלינור המשיכה לעבוד כספרית, ולפני כ-12 שנים נכנסה להריון עם בנה השלישי אור. מה שהתחיל בהריון עם כמה בעיות, נמשך לסאגה מתמשכת של ביקורים אצל רופאים מומחים לאחר הלידה. "כשאור היה בסך הכל בן ארבעה ימים, שמתי לב שיש לו איזה בעיה ברגל. הרופא הראשון שראה אותו אמר לי שאני סתם חרדתית ושאין ממה לחשוש. התחלנו טיפולי פיזיותרפיה ובמקביל אני רואה שהילד כל הזמן חולה. חום, דלקות שהמקור שלהן לא ידוע, ועוד אלף ואחת צרות בצרורות. לכל מקום שלא הגענו אליו אמרו לי כל הזמן 'את סתם דואגת, כל ילד מתפתח בזמן שלו, תשחררי'". אבל אלינור לא וויתרה והמשיכה לקחת את אור למיטב המומחים בכל הארץ שלא ידעו בדיוק מה קורה ואמרו לה כולם את אותו דבר.

"ערב אחד ישבנו בבית ואור היה על הספה. הוא התחיל לצרוח מרוב כאבים ברגליים ולא הצליח לקום. ניסינו להרים אותו אבל הוא פשוט לא יכול היה לעמוד." בדאגה רבה מיהרו אלינור ובעלה יחד עם אור לרופא בבאר שבע שראה שהסחוס ברגליו של אור שחוק כמעט לחלוטין והוא גם היה הראשון שהצליח לחבר את הנקודות ולהבין ממה סובל אור. לאחר ששלל שלל מחלות כמו צליאק וקרוהן, בישר הרופא לאלינור ובעלה שאור סובל מתסמונת נדירה בשם 'קאפס', מחלה אוטואימונית קשה שפוגעת במפרקים וגורמת לחום ולדלקות בתדירות גבוה ואף עשויה לגרום לנכויות בהעדר טיפול רפואי הולם. בתסמונת הזאת לוקים בסך הכל 13 ילדים בכל העולם. אור הוא היחיד בארץ. "ברור שהיה קשה לשמוע עם מה אנחנו צריכים להתמודד, אבל סוף סוף היה שם לדבר הזה וזאת הייתה הקלה גדולה. ואז שמענו כמה יעלה לנו לטפל בזה". לתסמונת יש תרופה מסוימת שמטפלת במחלה ומונעת את התקדמותה, למרבה הצער היא איננה כלולה בסל התרופות. אמנם ישנו סבסוד קטן שהציעה קופת החולים, אך לאחריו נגזר עליהם לשלם 7000 שקלים בכל חודש לכל החיים כדי לממן את התרופה.

אלינור ובנה אור. קשר מיוחד. צילום באדיבות אלינור רווח אזולאי.

"כאן התחיל הסרט השלנו" מספרת אלינור והדמעות כבר מתחילות לזלוג מאליהן. "ממשפחה אמידה שדואגת לעצמה לבאלגן אחד גדול. אנחנו צריכים לשלם משכנתא, חשבונות יש עוד שני ילדים גדולים בבית על כל מה שמשתמע מכך ובנוסף התרופה. פשוט קרסנו, בעלי עבד בכל עבודה אפשרית שקיימת, תגיד עבודה והוא עבד בה . אני התחלתי לעבוד במשק בית כשבמקביל אני רצה עם הילד ממטפל למטפל ועושה הכל כדי להקל עליו. חשבנו למכור את הבית. אנחנו אנשים שמעולם לא ביקשו עזרה מאחרים ופשוט היינו חסרי אונים. היו לילות שהייתי נכנסת למיטה בלילה, שואלת 'למה זה קורה לי?' ובוכה עד שנרדמת. המזל הגדול שלנו הוא המשפחות שלנו שתמכו בנו כלכלית ונפשית ולא עזבו אותנו מעולם".   

היא המשיכה להילחם בכל הכוח והגיעה אפילו עד לשרת הבריאות דאז יעל גרמן שכבר התרגלה לקבל בוקר טוב ממנה במשך תקופה ממושכת. באמצעות כמה כלי תקשורת היא הציפה את הבעיה שלהם ולבסוף לאחר זמן רב בעזרת אורלי וגיא, היא הצליחה להשיג סבסוד כך שמחיר התרופה עומד היום על כאלף שקלים חודשיים. סכום שלעומת הקודם, עוד בר השגה למשפחה הממוצעת.

"כל ילד מביא את הברכה שלו"

יום אחד כשהייתה אלינור באשפוז יום יחד עם בנה, קרה המקרה שלדבריה הביא אותה לנקודה שבה היא נמצאת כיום. " ישבה לידי איזו אמא שהייתה נראית לי עצובה. שאלתי אותה מה קרה והיא מספרת שהיא בהריון שני ורוצה לעשות הפלה כי היא לא חושבת שתוכל לעמוד בזה. חשבתי שאני מתעלפת באותו הרגע. אמרתי לה 'תפסיקי לדבר שטויות, כל ילד מביא את הברכה שלו'. התקשרתי לכמה חברות וכל אחת הביאה משהו, אחת עגלה, השנייה צעצועים וככה הצלחנו לעזור לה."מאותו מקרה, התגלגלה לה השמועה ואנשים נוספים החלו פונים אליה בבקשת עזרה והיא נעתרה. "ילדים זה החולשה שלי ואני לא יכולה להגיד אף פעם לא. בהמשך הצטרפו אליי שתי חברות ויחד ניהלנו את הפרויקט הזה. הייתי הניידת היחידה ולפעמים הייתי יוצאת באמצע הלילה להביא דברים למי שצריך. כשהן עזבו את באר שבע הפניות המשיכו לזרום, אז מה עכשיו אני אגיד 'לא' כי הן הלכו?". 

העזרה לזולת היא מסביב לשעון. צילום באדיבות אלינור רווח-אזולאי

כשהמקורות נגמרו, גילתה אלינור את כוחו העצום של הפייסבוק. מפוסט לפוסט הפרסום עלה והפרויקט החל לצבור תאוצה. כיום, עם "צוות מנצח" (כך נקראת קבוצת הווטסאפ שלהם) של עשרה מתנדבים, הם מנהלים את מערך התרומות שלב ליבו הוא בסלון ביתה של אלינור ובמחסן התרומות מחוץ לבית. "העשייה הזאת נותנת לי כוחות וממלאת אותי באופן שאי אפשר להסביר. בהתחלה זה היה העניין של ההפוגה מהטיפולים עם אור ולאט לאט זה נהיה הדבר שממנו אני שואבת כוחות. אני בנאדם מאמין ואני פשוט יודעת שהמפעל הזה נתן לאור את הבריאות ואת הכוח. אגב, הוא רק בן 11 אבל הוא כבר עוזר לי כמעט עם הכל".

"החיים שלנו הם גלגל"

עם חיוך תמידי שמרוח על הפנים ואנרגיה של ילד בן עשר, כבר במשך חמש שנים שהיא מנצחת ביד רמה על המפעל הזה. אבל אל תתנו לחיוך להטעות אתכם. אלינור מדגישה שלא כל אחד מקבל את העזרה שלהם ושלפני כל מקרה הם הולכים ובודקים את מידת הצורך של הנתרמים ועד כמה מדובר במקרה חמור. עם השנים דרכי הפעולה שוכללו ועקרונות חדשים כמו הפרדה בין התורם לנתרם נכנסו לתוקף. "אנחנו עוזרים רק למי שרוצה לעזור לעצמו ולא לכאלה שיכולים לעבוד אבל לפעמים פשוט עצלנים. היום יש לנו לא מעט משפחות שהיו בצד הנתרם ואחרי עזרה במציאת עבודה והכוונה הן היום בצד השני ותורמות באופן קבוע. אנחנו נותנים חבל כדי לתת לאדם לצאת מהבור, לפעמים גם צריך סולם. אבל אם באתי עם מסוק והוא נשאר בפנים אז כבר אין לי מה לעשות".

חולמת על סופר בו אנשים יוכלו להיכנס ולקחת רק מה שהם באמת צריכים. צילום באדיבות אלינור רווח אזולאי.

החגים מביאים איתם באופן טבעי הרבה מאד עבודה לאלינור ולצוות שלה שעושים לילות כימים בתקופה הזאת. בעתיד היא מספרת, היא חולמת על סופר ענק שאליו יוכלו להגיע אנשים ולקחת דברים נחוצים במידת הצורך. את המסר שלה לעולם, חשוב לזכור במיוחד בתקופה הזאת, ובכלל. "אסור לשפוט לעולם אף אחד, כל אחד יכול להגיע למצב בו הוא צריך. פעם הייתי מתלהבת משופינג, מחליפה רכב כל השנה, היום כל זה פשוט תפל בעיניי. החיים שלנו הם גלגל ואף אחד לא חסין. אני יודעת כי עברתי את זה וכל אחד יכול להגיע למצב בו הוא רעב או שהוא לא יכול לדאוג לילדיו. לשמחתי אני רואה פה הרבה נתינה ואהבה. אני חושבת שזה עובד כי זאת באר שבע, יש פה אנשים וטובים עם לב גדול בעיר הזו".