השבוע ציינה מדינת ישראל 50 שנים לניצחונה הגדול במלחמה הקצרה ביותר שידעה מאז הקמתה, מלחמת ששת הימים. באותם ימים, הניצחון הביא עמו רוח של התחדשות ואופטימיות, שסיימה שנתיים של מתיחות ביטחונית מתמדת. בין עשרות אלפי החיילים הישראלים שהשתתפו במערכה, היה גם רס"ר צעיר, יצחק טאיטו, תושב באר שבע מרגע עלייתו מטוניס. מה שאותו חייל צעיר לא ידע באותו הזמן הוא שלימים יזכה להיות החייל בעל הוותק הרב ביותר בצה"ל ומי שיחנך דורות של צוערים בבית הספר לקצינים.

כשהחלה המלחמה ביוני 1967, רנ"ג יצחק טאיטו היה רס"ר במגמת החי"ר של בה"ד 1. "בעצם מלחמת ששת הימים נחשבה כלחימה של שבוע קצר, אבל הכוננות בארץ התחילה ממחרת ליל הסדר של אותה השנה" מספר רנ"ג טאיטו. "נכנסנו לכוננות רצינית כל הצבא. חלק מהלוחמים חזרו ליחידות שלהם כי הם היו מצוותים ליחידות המילואים שלהם. מה שנשאר מבה"ד 1, כלומר, הלוחמים הנוספים, קרי גולני, צנחנים, נח"ל, התארגנו כשתי מסגרות צבאיות גדודיות והצטרפנו לחטיבה 5 במילואים. יצאנו לכיוון כפר סבא, חצינו את הגבול ונתקלנו בשכנים הראשונים ואז המשכנו הלאה דרך קלקיליה, שכם... על פי ההנחיות שהצבא והמציאות הכתיבו".

מלבד טאיטו, השתתפו בלחימה מפקד בה"ד 1 וסגנו, אשר שניהם היו מפקדיו של רנ"ג טאיטו. מפקד הבסיס, אלוף משנה שלמה אלטון, מונה להיות ראש מטה פיקוד דרום, וסגנו, סגן אלוף מיכאל פייקס, מונה להיות מג"ד מילואים בחטיבה 16. תוך כדי לחימה הגיעה לידיו של רנ"ג טאיטו הידיעה שסגן מפקד הבה"ד נהרג ושמפקד הבה"ד פצוע קשה. שבועיים לאחר הלחימה, נפטר מפקד הבה"ד מפצעיו. על אף הקושי הגדול, שכרוך באבדן מפקד, המשיכה החטיבה שהוביל רס"ר טאיטו להילחם- עד לרגעי הניצחון.  

איך הגבת כשנודע לך שהם נפלו?

"זה צער גדול".

היית באותם הימים רס"ר צעיר עם מעט מאוד ניסיון. איך המשכת לתפקד בלחימה למרות האבדן?

"אין ברירה אחרת. אסור גם לשכוח שהייתה את האופוריה של הניצחון, אז יש דברים שמעודדים, כמו שמנגד יש דברים שכואב לך הלב עליהם. לשמוע שהמפקד שלך נהרג זה כואב. זה קשה. היו גם עוד הרוגים שהיו פקודים שלי כחניכים. אבל צריך הכל בפרופורציה כי החיים צריכים להימשך. עם השנים אני לקחתי על עצמי לערוך את הטקס בערב יום הזכרון בכותל. אני מסביר לחניכים שעריכת הטקס ברחבת הכותל זה בדיוק כמו שאני מארגן אזכרה להוריי. האחריות הרגשית והפנימית שלי כלפי משפחתי היא אותה אחריות שאני מרגיש כלפי החיילים שנפלו. אני חושב שזה מצווה גדולה".

יש לך הרבה ניסיון בצבא, אתה מרגיש שיש שינוי אצל החיילים הצעירים של היום באופן שבו הם תופסים את היציאה למלחמה?

"לא, הם מבינים למה הם משרתים. זה רק הולך ומשתפר. זה שהם שואלים זו זכותם. זה טוב שהם שואלים וטוב שהם מבקרים. כאדם שמחנך כבר שנים, אני מאמין במשמעת עצמית מתוך הבנה ולא מתוך פחד. ההסברים שאני נותן לחיילים הם מתוך הרצון לשתף אותם במשמעות של המשמעת. צריך לכבד את המפקד באשר הוא מפקד, והמפקד צריך להיות אוזן קשבת לפקוד שלו. צריך להפעיל את הראש וללמד איפה השגיאות".

אנחנו חיים בעידן שבו כל חייל יכול להתחיל מחאה עם פוסט בפייסבוק. לדעתך תמיד יש מקום לביקורתיות במסגרת הצבאית?

"אנחנו תמיד רוצים לקפוץ מעל הפופיק. אם לחייל יש בעיה איתי או עם מפקד אחר, הוא צריך לפנות אליי ישירות. לא כל רצונך כחייל צריך להתקיים. צריך להתעלות מעל הקושי. את הכביסה המלוכלכת לא מכבסים מול כל השכונה. אם יש משהו שאינו תקין במערכת שלי, אז יש מעליי מפקד ומעליו עוד מפקד. אני מאוד קפדן, לא קשוח. אני לא אומר דבר שאני לא מסוגל לעשות אותו. אי אפשר שהצבא יהיה כמו שוק, הצבא הוא מערכת שצריך לכבד בה אחד את השני. זה צבא העם- צריך לגבש אותו ולאחד אותו, ולא להסתכל בציציות של פלוני אלמוני".

מה אתה חושב על דור הצוערים הנוכחי בבה"ד 1?

"אלו המנהיגים העתידיים. יש אחד יותר טוב, יש אחד פחות טוב, אבל בגדול- לשרת את הציבור זו משימה. אם אני מקבל עוד דרגה אז אני מקבל עוד אחריות, לא כסף. המטרה העיקרית היא לחזור שלמים ליחידה. בכלל, יש לנו היום נוער מצוין, דוגמא לזה היא צעירים שהולכים לעשות שנת שירות. זו שנה נוספת שאותו נער או נערה החליטו על דעתם לתרום מעצמם. מישהו מזכיר אותם? מציין אותם? לא. הם עושים את זה בהתנדבות ובאהבה, ואי אפשר בכלל למדוד את תרומתם. יש לנו נוער יוצא מן הכלל!"

שאלה אחרונה לסיום- אחרי כל כך הרבה שנים בצבא- ממה אתה הכי נהנה?

"אני לא עושה את השירות שלי בשביל תמורה כלשהי, אני עושה אותו בגלל שדרכו אני מצליח ללמד, להקנות חינוך. ההוקרה היא כשבאים ואומרים תודה. זאת התמורה שאני הכי נהנה לקבל. כשמתקשרים ומתייעצים איתי על דברים, גם דרגות בכירות, זאת ההנאה האמיתית".