אסנת גבאי-שפיראאסנת גבאי שפירא מבאר שבע היא אחות ותיקה, 22 שנים שהיא במקצוע הסיעוד, אך התקופה המשמעותית ביותר עבורה הייתה בעת שעבדה כאחות ביחידת "הוספיס בית" של כללית מחוז דרום. הטיפול הוא בבית החולה, כשמשפחתו הקרובה נוכחת.. מכל המפגשים הטעונים והמרגשים היא זוכרת אחד במיוחד ואותו היא משתפת לקראת שבוע האחיות:

"גם אחרי הרבה שנים כאחות, יש מפגש אחד עם מטופלת שלעולם לא אשכח.. לפני כמה שנים בזמן עבודתי ביחידת ההוספיס בית ביקשה ממני אחת מרופאות ההוספיס להגיע לביתה של גברת שעברה ניתוח כריתה מלאה של רחם ושחלות עקב סרטן שחלות, כדי להוציא לה את התפרים.

את פניי קיבלה בפתח הבית אישה כבת 80+ שהתברר שהיא אימה של המנותחת. במיטה בחדר שכבה אישה צעירה יחסית ללא יכולת לזוז כשהיא סובלת מכאבים קשים וחולשה איומה. מלבד אימה המבוגרת שבה תמכה היה לה ילד בן 9 שאותו אימצה 5 שנים קודם, כשהיא נחושה להפכו לילד מאושר ומצליח ואהוב..

כבר מהמפגש הראשון ידעתי שלא ירחק היום בו צוות ההוספיס יאלץ להיכנס שם לטפל, מצבה רק הלך והדרדר על אף רצונה להילחם עד כמה שניתן בסרטן ובכל העולם אם צריך כדי להמשיך לחיות, בעיקר למען ילדה.

הניתוח שהסתבך הצריך יותר מביקור אחד ודרש סיוע יומיומי, המפגשים בביתה הלכו והתרבו. למרות הקושי התעקשה על המשך כימותרפיה וניסתה להיאחז בכל טיפול עליו דיברו האונקולוגים שידעו כי הסיכוי לשיפור במצבה הוא אפסי. הגענו בכל יום לפעמים מספר פעמים כדי לטפל בתפרים בבטנה, בגלל המיימת לא יכלה הצלקת להיסגר, קיוויתי בסתר ליבי שתצליח להשלים עם מצבה הסופני כדי שתוכל להיפרד מהבן האהוב שהייתה כל עולמו ומאמה.

כפי שחזיתי, בתוך מס' ימים הוכנס צוות ההוספיס שכלל את הצוות הקבוע, אותי ורופאת המשפחה יחד עם עובדת סוציאלית שדאגה ותמכה.

למרות העמדה המאוד נחושה כלפי חוץ ש"אין מה לדבר על מוות" ו"מוות הוא לא אופציה" ושצריך להתנהל כרגיל ולשלוח את הילד לבית ספר חוגים חברים וקייטנה בקיץ ושהיא תהיה בסדר, זאת מבלי לתת לנו ל"הכנס" לליבה לרגשותיה ופחדיה. גילינו שבזמן שנלחמה על חייה עשתה בעצם הכל והצליחה לרתום צוות שלם שיוכל לסייע להעניק לילדה עתיד טוב לאחר מותה.

כמה שבועות לפני ההידרדרות איתרה אדם מוסמך בטיפול בילדים ממשפחות מפורקות ובמציאת משפחות אומנה/משפחות לאימוץ שיהיה אפוטרופוס על בנה, היא נעזרה בשתי מורות שעובדות איתה ובבעליהם להסעות לקניות ולהיות עם היד על הדופק בעיקר עם בנה ואימה, גייסה שני סטודנטים מתנדבים שליוו אותו אחה"צ מסוף יום הלימודים לכל מקום אליו הלך. הכל היה מסודר ומאורגן כולל פגישה עם משפחות אופציונאליות לאימוץ תוך כדי מחלתה.

בינתיים בשיחות האישיות אתה חל שינוי, התקרבנו יותר וכבר נשאלו שאלות מאוד זהירות מצידה לגבי מצבה וסיכויי החלמתה. זה היה בעיקר בסביבות 2,3 בלילה כשהגעתי להרכיב לה עירוים.. אני זוכרת במיוחד לילה שבו בנה שהתעורר ורצה להיות ליד אמו ולעזור, בתחילה היא התנגדה, אבל אמרתי לה שזה בסדר ושאשמח לעזרה, הילד הקטן סייע לי בתליית העירוי, בהבאת מגבות וקערות. דווקא בעזרה בטיפול בה, הרגשתי שהתקרבו אחרי זמן ארוך בו הרחיקה אותו ממנה, בגלל מחלתה ותשישותה היא כל כך פחדה לגרום לו לטראומה עד שמנעה כל קירבה פיזית ביניהם. לאחר ששניהם ראו שזה בסדר, הוא גם לא פחד לשאול אותי שאלות גם אם היו קשות על מותה המתקרב של אמו.. ניסיתי לענות בכנות ובעדינות מבלי להתחמק מהאמת שהתקרבה..

ככול שהזמן עבר מצבה הלך והתדרדר במהירות, יכולתה לזוז הייתה אפסית, היא כבר לא יכלה לדבר והתשישות ניכרה עליה. את זמנו של בנה היא ניסתה לארגן יחד עם החברות ויחד עם הסטודנטים המתנדבים ויחד עם חבריו בבית הספר והוריהם והמורים כדי שיהיה כמה שפחות בבית ויגיע רק בערב לארוחה מקלחת ושינה, כמה שפחות יהיה עד לסוף שכבר היה ברור לכולם שמגיע.

באחד הימים נקראתי לביתה לטפל, בנה הגיע הביתה מוקדם, נסער, חרד.. והיא סיפרה שהוא מסרב לעזוב אותה מפחד שהנורא מכל יקרה. לה לא היה כוח לדבר ולהרגיע ואני מבלי לחשוב ובאופן ספונטאני הזמנתי אותו לבוא אלינו. נקשרתי לילד החכם והמקסים, האימא שבי דיברה, כולנו אימהות וגם בי עברה המחשבה על האפשרות לטפל בילד שעבר כל כך הרבה קשיים ועומד לאבד את היקרה לו מכל. לשמחתי המטופלת שלי הסכימה לבייביסיטר וגם הילד עצמו שמח ללכת איתי, התקשרתי לבני הצעיר ובקשתי את עזרתו למספר שעות שישב אתו ישחק אתו אולי ידברו קצת.. בני הסכים ברצון לחבר חדש, ישב אתו כל אחה"צ שיחקו ואכלו ארוחת ערב. היה כל כך נחמד והזמן רץ עד שקיבלתי שיחה מהמטופלת שלי אם לא שכחתי משהו שלה אצלי?

אחרי כל מפגש בביתי, לווינו בני ואני את הילד הביתה שהתעקש ששנינו ניכנס, שם סיפרה לי הסבתא סיפרה לי כי זו הפעם הראשונה שבנה מסכים להכניס לביתו חבר מצבה של אמו.

לצערי המטופלת נפטרה מספר ימים לאחר מכן בביתה.. בלוויה שלה בנה ספד לה מילים יפות ובוגרות, בסוף הלוויה ראה שאני נמצאת ובא להיפרד גם ממני.. שמחתי על המעט שיכולתי לתת, הרגשתי שאני יותר מאחות שמציעה אמפטיה וידע מקצועי, הרגשתי שמאוד קשה לעמוד מהצד והניח למערכת לטפל בילד הזה. בסופו של דבר נמצאה משפחה טובה מאמצת ומסע ייסוריו של הילד, שהתחיל בילדותו בבית יתומים בארץ רחוקה ואובדן אם בגיל צעיר כל כך, הסתיים בטוב.

כמו הרבה טיפולים בבית המטופל, השעות יחד, הופכות להכרות אינטימית איתו ועם משפחתו וכל מי שסביבו. הקשר הוא הרבה יותר אינטימי וחוצה גבולות מטיפול במרפאה או בבית חולים לכן "קל" יותר לחצות גבולות של מטפל/מטופל ולהפכו לחברי ורגשי, לקשר אנושי" 

את הדברים כתבה כאמור אסנת גבאי שפירא, אחות בכללית מחוז דרום.