מנשה צויק עם אשתו ובנו לפני המלחמה

בתמונה: מנשה צויק עם אשתו ובנו לפני המלחמה

מזה מספר שנים, מאז שנהייתי עיתונאי וניתנה לי הזכות לכתוב טור אישי, אני מספר מדי שנה את אותו הסיפור. זה קורה לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ואני פותח עם זה שלולא השואה אני, אוהד צויק, לא הייתי פה. לא הייתי בכלל בחיים. גם לא אבא שלי, לא אח שלו (וצאצאיו), לא אחיות שלי, לא אחיינים שלי ובטח שלא הילדים המעלפים שלי.

בקצרה אספר למי שלא קרא בעבר או לא זוכר. סבא שלי, עמנואל (מנשה) צויק עליו השלום, איבד בשואה כמעט את כל משפחתו. 11 אחים ואחיות שלו נרצחו, חלקם בעלי משפחות. נרצחו דודים, בני דודים, אחיינים. גם אישה וילד רצחו לו. הוא נשלח למחנה עבודה בסיביר וכשחזר לא מצא אף אחד. כולם נרצחו.

בסוף אפריל 1945 נכנעו הכוחות הגרמניים על אדמת איטליה. בתוך שלושה חודשים הגיעו לאיטליה בין 13,000 ל-15,000 ניצולי שואה - פרטיזנים וניצולי מחנות וגטאות - בעיקר מפולין, הונגריה והמדינות הבלטיות. גם סבא עמנואל הגיע לשם.

לאחר השואה הקימו בעלות הברית המערביות מחנות עקורים באזורים בהן שלטו בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. במחנות אלה שכנו כרבע מיליון ניצולים ממחנות הריכוז ושרידי  השואה.

במחנות החלו הניצולים בתהליך של חזרה לחיים תוך כדי התמודדות עם האובדן. הם היו מהראשונים לחקור את השואה ולהנציח את זכרה. הם גבו עדויות ראשונות מניצולים, אספו תיעוד בכתב וערכו עצרות זיכרון לקורבנות השואה. במקביל הקימו תאטראות ותזמורות, ערכו אירועי ספורט ופרסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש. הם למדו, רכשו מקצוע, הקימו משפחות והכינו עצמם לחיים חדשים.

סבא עמנואל הכיר שם את סבתא ציפורה, נשא אותה לאישה, הביאו לעולם את ישראל צויק ז"ל ולאחר מכן היגרו לארגנטינה, שם נולד אבי היקר שעלה ארצה בגיל 12, הכיר את אמי כשהיה בן 27 והיום הם עומדים בגאון בראש משפחה בת 20 נפשות, וזה מספר שרק ילך ויגדל.

אני בטוח שכמו הסיפור שלי ישנם סיפורים רבים נוספים בעם ישראל על שלל עדותיו, וכשאומים 'משואה לתקומה' מתכוונים בדיוק לזה. סבא שלי היה איש מופנם, שסחב איתו את הצלקות הנפשיות עד יומו האחרון. הוא נפטר כשהייתי בן 12, ולנצח הוא יסמל עבורי את הגבורה, את התקומה, את התקווה. יהי זכרו וזכרם של כל קרבנות השואה ברוך.

אוהד צויק, עורך ראשי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו