מגיל צעיר ירין סביון (28), תושב באר שבע, ידע שהוא רוצה לשחק, ועל אף שלמד בכלל במגמת קולנוע, הוא דאג להיות על הבמה בכל פעם שרק הייתה הזדמנות. כבר בגיל 14 הוא ניגש לאודישנים ללהקת צעירי באר שבע, שבעשור הקודם הייתה מעוז הכשרונות הגדולים ביותר של העיר, ועל כך זכתה גם להכרה רבה. בלהקה קיבל ירין לראשונה את הכלים בכל הנוגע להופעה מול קהל בין אם בשירה, בריקוד או במשחק, ולא עבר זמן רב עד שהחל לקטוף את התפקידים הראשיים בהצגות שהועלו. במקביל, ירין שיחק בתפקיד הראשי בהצגת התיאטרון ''מבקר המדינה'' אותה ביים שמוליק יפרח מייסד גודמן, ומנכ''ל תיאטרון באר שבע בעברו והקאמרי בהווה- דרכו נוצר עוד קשר לעולם המשחק.

היה רגע של נפילת אסימון, שבו הבנת שאתה רוצה להתעסק במשחק ובתיאטרון כמקצוע לחיים?

"היה רגע שאמרתי לעצמי 'גם אני רוצה'. עד גיל 14 התעסקתי בכדורגל, טניס... זאת אחותי שבכלל התעסקה באומנות. היא רקדנית מוכשרת שעשתה כוראוגרפיות לכל מיני הפקות ועכשיו יש לה סטודיו לריקוד. פעם אחת היא עשה כוראוגרפיה למחזמר "גריז", ואף פעם לא הייתי רוצה לבוא לראות, אז באותה הפעם כבר הייתי חייב לבוא. ואני זוכר רגע שהדמות של דני זוקו עלתה על הבמה, ואמרתי לעצמי 'ככה אני רוצה להיות'. לא כמו דני זוקו, אלא כמו השחקן- על הבמה".


מהרגע שנפל האסימון, המשיך ירין לכוון גבוה, וכשנדמה היה לכולם שמצופה ממנו לקום ולעזוב את בירת הנגב לטובת אחותה הגדולה ושופעת האמנים, תל אביב, הוא החליט שבית הספר למשחק שיתרום לו הכי הרבה בפן האישי והמקצועי הוא בית הספר למשחק "גודמן" שבבאר שבע. כיום ירין הוא סטודנט שנה ג' בבית הספר "גודמן", כשבשנה זו, התלמידים מעלים את הפקות בית הספר ומיישמים את כל מה שלמדו במהלך השנתיים שעברו אל מול הקהל הרחב.

לא רצית לצאת מבאר שבע?

"קודם כל הכרתי את הנפשות הפועלות פה מדברים שעשיתי בעיר בזמן התיכון. אני מאוד האמנתי באנשים שפה ואהבתי מאוד את הקרבה שיש כאן לתיאטרון באר שבע, שאפשר מבית הספר להגיע ישר לתיאטרון רפרטוארי. מבחינת חשיפה, לא פחדתי כי הבנתי שאנשי המקצוע הטובים ביותר מלמדים פה. אז אם זה להיות סטודנט במרכז או כאן בבאר שבע, אז ברור שבבאר שבע, בייחוד אם אני מקבל את אותה החשיפה. זו רק קלישאה של לעבור למרכז וללמוד שם".

אבל לבתי ספר אחרים למשחק בארץ יש יותר וותק וניסיון

"אני מאוד שמח שאני לומד כאן. יש כאן את כל החשיפה האפשרית, יש פה את התנאים הטובים ביותר בארץ מבחינת איכות המשכן. הוא מאוד מפואר. גם יש פה את אנשי המקצוע הטובים ביותר- אם זה בימאים של הבימה או בימאים של תיאטרון באר שבע. גם יש פה יותר הסתכלות אישית על כל אחד ופחות תחרותיות כמו שיש בבתי ספר אחרים".

התחרותיות שאתה מדבר עלייה, במקצוע הספציפי הזה, היא לא משהו שהכרחי שתרכשו לעצמכם?

"יש פה תחרותיות, אין ספק, אם זה בלנסות ולקבל תפקידים, אם זה בקבלת ביקורות טובות או לא טובות, אם מקבלים עבודות מחוץ לבית הספר או אם מקבלים מלגות, שאליהן שולחים את התלמידים הטובים יותר. עם זאת, יש בגודמן יותר מקום לתת לאנשים להשתפר ולא לדחוק אותם לפינה כבר משנה א' או להעזיב תלמידים בשלבים מוקדמים".


בתור באר שבעי, איך אתה רואה את ההתפתחות של העיר מבחינת התיאטרון ובכלל בתרבות?

"יש התפתחות מדהימה. אני זוכר שכשאני גדלתי כאן, לא נחשפנו לשום סוג של תיאטרון, אולי הייתה הצגה פעם בשנה. זה לא עניין את הרוב. תמיד השקיעו וניסו לעשות מחזות זמר בכל מיני מקיפים, ואני חושב שזה גם מה שנתן את הדחיפה. אני הייתי גם בצעירי באר שבע וגם בהפקות בית ספריות עם שמוליק יפרח, וזה באמת חשף לאט לאט את התיאטרון לאנשים, וזה לדעתי מה שהוביל למצב של התיאטרון בעיר כיום".

אז לאן היית יוצא להצגות בתור ילד באר שבעי?

"אבא שלי היה לוקח אותי להבימה ולקאמרי. יש הצגה שהעליתי עם שמוליק יפרח בבאר שבע כשהייתי בכיתה י"א ושיחקתי שם תפקיד ראשי, ובדיוק באותו הזמן העלו את זה גם בהבימה. אני זוכר שאבא שלי לקח אותי להצגה הזו וכשראינו א ההצגה זה הרגיש לי שבהפקה שאנחנו העלינו לא נפלנו ברמה, ואז כבר הבנתי שאין מה לעשות, זה מה שאני טוב בו וזה מה שאני צריך לעשות".

איך החברים בתיכון הגיבו לזה שיש להם חבר ששר ומשחק בלהקת צעירי באר שבע?

"ממש לא הייתה בעיה עם זה- להיפך. צעירי באר שבע נחשבה בזמנו למשהו מאוד נחשק, ברמה שיש מעריצות בקניון וששלחו שוקולדים הביתה. זה היה משהו גדול באותו זמן, אז לא הייתה שום בעיה. דווקא הייתי בן אדם שמקובל על החברה, אף אחד לא צחק או שפט, אלא להיפך- החברים באו ופירגנו".


כמו בכל שלב אחר בחייו עד עתה, גם בבית הספר למשחק ירין הינו תלמיד בולט בשל כישורי המשחק והשירה יוצאי הדופן שלו. כבר בשנה ב', היה השחקן היחיד ממחזור לימודיו שניתן לו הכבוד לשחק בהפקות בית הספר ואף לשחק בתפקיד הראשי בהצגה "משחקי הפיג'מה", אותה ביים רפי ניב, המנהל האומנותי של בית ספר "גודמן" ותיאטרון באר שבע. בנוסף, הוא גם השתתף בהצגה עטורת השבחים "מתאבל ללא קץ",

"פנו אליי אישית ובחרו אותי וזה היה כבוד מאוד גדול" אמר בצניעות רבה. "מתאבל ללא קץ" זכתה לטוס לפסטיבל בינלאומי להצגות סטודנטים במינסק, בלארוס, לשם גם הוזמן ירין לשחק, כשבסוף הפסטיבל ההצגה זכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר.

איך היה כשהכריזו עליכם כזוכים?

"רצינו מאוד לזכות. הרגשנו תחושות טובות בגלל התגובות, אנשים כל כך פירגנו וכל כך אהבו, שזה רק הגדיל את הציפייה. הזכייה הייתה מאוד מרגשת! לקחו אותנו להצטלם ועשו עלינו כתבות ברוסית".

אתה מרגיש מחויבות גדולה יותר לבית הספר כתלמיד שהוא באר שבעי במקור?

"אני חושב שגם אם הייתי מגיע מחיפה ללמוד בבאר שבע הייתי משבח את המקום, על אחת כמה וכמה כשאני באר שבעי. זה פשוט מרגש לראות מקום כזה שדוחף תרבות קדימה ונותן לאנשים מבאר שבע להגיע תעשייה".


כמו כן, ירין זכה בתחרות היוקרתית "דור המחר" של "חג המחזמר- בת ים". בתחרות זו, השתתפו תלמידים נוספים מבתי הספר למשחק ברחבי הארץ, וירין קטף את המקום הראשון. בימים אלה הוא גם משחק בתפקיד הראשי בהצגה "בגדי המלך", שעולה ב"גודמן"- הצגה סאטירית למבוגרים, הממשיכה את אגדת הילדים, מהרגע  בו צעקו "המלך הוא עירום". את המחזה, כתב ניסים אלוני- מגדולי המחזאים הישראליים, ואותה מביים יאיר שרמן- זוכה פרס במאי השנה ב''קיפוד הזהב'' והבמאי של "מתאבל ללא קץ".

אמנם הכישרון הגדול הוא של ירין בעצמו, אך הוא דואג להזכיר שוב ושוב הוריו, עדנה ועופר, שזיהו אצלו את כישרון המשחק מגיל צעיר, ובניגוד למה שהורים רבים היו עושים, הם דווקא דחפו אותו להתמיד ולהשקיע בחלום שלו מבלי לפחד. "זה לא מובן מאליו שהורים אומרים לך 'אויי ואבוי אם לא תלמד את המקצוע הזה', כי זה בדרך כלל הפוך. הם פשוט ראו את הכישרון מגיל צעיר ודחפו אותי לעשות את זה ורק את זה".

זה באמת לא מובן מאליו שבבית אחד יש בת רקדנית ובן שחקן.

"זה לא מובן מאליו בכלל. זה לא חלומו של כל הורה, אבל שלהם כן. הם טיפחו אותנו ונתנו לנו להיות ולעשות מה שאנחנו אוהבים וטובים בו".

אתה תרצה שהילדים שלך יהיו שחקנים?

"אני רוצה שהילדים שלי יעשו באמת מה שה רוצים- אם הם אוהבים ללמוד, שילמדו. אם הם רוצים לעשות ספורט, שיעשו ספורט. אני ארצה לזהות במה הם טובים ואמנף את זה קדימה הכי גבוה שיש".

אתה רואה את העתיד שלך בבאר שבע?

"אני לא יודע אם אני אמשיך לגור כאן, כי בסופו של דבר המקצוע עצמו לא מתקיים כאן. גם החזרות של תיאטרון באר שבע הם בתל אביב. אני מאמין שאני כן ארצה לגדל כאן את הילדים. אם זה שאלה של רצון, אז אני רוצה. מה שבטוח זה שכשאני אהיה בתיאטרון באר שבע אז יהיה לי הרבה זמן לבקר את המשפחה ואת החברים. על ארוחות שישי אני בטח לא אוותר. בכל מקרה באר שבע תמיד תהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ואני תמיד אגיע לכאן, זה הבית".