לא מיועד לפינוי, יש לי סנטימנטים עמוקים אליו" למראה מבטיי המופתעים הסביר: "בזכות הפסנתר הזה אבי התחתן עם אמי". "מה הקשר בין פסנתר לחתונה?" הקשיתי. "אם זה מעניין אותך, אני מוכן לספר את הסיפור" התנדב אלי. "בוודאי" שמחתי. "אין כמו סיפור טוב להתחיל את היום"

"הסיפור שלי מתחיל לפני כ 60 שנה.אבי היה אז בחור צעיר יום אחד הוא הגיע לבית חברו. בבית הוא ראה בחורה צעירה בשם ריקי ששבתה את לבו מהרגע הראשון. ריקי היתה חברה של אחות החבר. מייד לאחר שאבי נכנס ריקי ואחות החבר יצאו. אבי רצה מאוד להפגש איתה אולם הוא לא ידע כיצד יציע לה. "תשמע" אמר לו חברו, "ריקי חובבת מוזיקה קלאסית, אם היית נגן פסנתר היא הייתה שמחה לפגוש אותך." אבי היה אדם שחושב ומחליט מהר. "אוקי" אמר. "תגיד לה שאני מנגן בצורה מקצועית בפסנתר ותאמר לה שאני מעוניין להפגש איתה." "אתה בטוח? הרי מהר מאוד היא תדע שמעולם לא ניגנת בפסנתר" "אל תדאג, אני אסתדר" ענה אבי בנחרצות.

התלמיד החרוץ

עוד באותו ערב ניגש אבי לשכן ממולם וביקש ממנו להשאיל את הפסנתר שלהם שהעלה אבק במחסן. השכן הסכים בחפץ לב. במקביל פנה למורה לפסנתר שפרסמה מודעה בכניסה לבניין, בבקשה להתחיל ללמוד פסנתר מיידית. התנאי שלו למורה היה שהיא תתחייב ללמד אותו 15 שיעורים בשבוע. המורה שחיפשה תלמידים הסכימה בשמחה. כל יום אחרי העבודה הוא הגיע לשני שיעורים ברציפות ולאחר מכן התאמן במשך 3 שעות בבית! אחרי כמה שיעורים אבי החליט שזה הזמן לאימונים אינטנסיביים יותר.

במקביל הודיע לו חברו שריקי תשמח להפגש עם "הפסנתרן המקצועי" בשבוע הבא. אבי הבין שזמנו מוגבל הוא ביקש מהמורה שתלמד אותו את הסמפוניה החמישית של בטהובן. בעבודה ביקש יומיים חופש מסיבות משפחתיות (חתונה עתידית זו סיבה משפחתית, לא?). המורה התרשמה מהתקדמותו המרשימה ושמחה ללמד אותו את הסמפוניה המפורסמת. במשך יומיים לא עזב אבי את הפסנתר, פרט לאוכל ולשינה.

השבוע עבר והפגישה המיוחלת הגיעה. הם נפגשו במסעדה רומנטית הערב היה מעל ומעבר לציפיותיו וגם ריקי לא הסתירה את התרשמותה. לקראת סוף הערב אמרה: "שמעתי שאתה פסנתרן מוכשר. אני מאוד אוהבת מוסיקה קלאסית, אולי תנגן לי משהו על הפסנתר כאן?" אבי לא הסס. הוא ניגש לפסנתר שעמד בצד והחל לנגן את הסמפוניה החמישית של בטהובן. הסתבר שלאבי היה כישרון לפסנתר שאף אחד ואפילו הוא לא ידע עליו. כל הסועדים השתתקו והקשיבו לנגינה הנפלאה. ריקי לא הסתירה את התפעלותה. "אתה באמת נגן מיקצועי. לא תיארתי לעצמי שאתה מנגן כל כך יפה, אולי תנגן לי עוד משהו?" אבי חייך במבוכה, "לערב אחד זה מספיק, בפעם הבאה אנגן לך משהו אחר". "אם הייתה יודעת את האמת" חשב בליבו. כך במשך חודשיים כמעט לכל פגישה אבי למד יצירה נוספת.

הסוד מתגלה

אמנם עם הזמן היה לו קל יותר והוא למד לאהוב את הפסנתר, אבל היה לו קשה להקדיש את כל הזמן הנדרש ללימוד. אחרי חודשיים הוא החליט לספר לריקי את האמת. "ריקי, אני חייב לספר לך משהו, אני מקווה שלא תכעסי עלי. אני לא באמת נגן מקצועי. אני למדתי לנגן רק בגלל ששמעתי שאת אוהבת מוסיקה קלאסית." הוא השפיל מבטו וחיכה לתגובה כועסת. להפתעתו חייכה אליו ריקי. "אני יודעת את זה מהפגישה השנייה שלנו. חברה של אימי היא מורה לנגינה והיא ספרה לנו שיש לה תלמיד חדש שמשקיע את כל מרצו בלימוד הפסנתר. מה שהכי הפתיע אותה היה שהוא למד לנגן את הסמפוניה החמישית של בטהובן תוך כמה ימים. מידי פעם התעניינתי אצלה איזה יצירה הוא לומד כך שידעתי מראש מה תנגן לי." עכשיו היה תורה להשפיל מבט, "אני מקווה שלא תכעס עלי, פשוט נהנתי כל כך מהנגינה שלך שלא רציתי שתפסיק. בייחוד החמיאה לי העובדה שעשית את כל המאמצים האלה רק למעני." אבי היישיר אליה מבט רציני. "אני מוכן לסלוח לך שנתת לי להשקיע כל כך הרבה זמן בתנאי אחד – שתתחתני איתי" דמעות השמחה של ריקי היו התשובה. בחתונה אבי הכין מתנה לכלה – אימי ולכל המוזמנים: מחרוזת של כל היצירות שלמד. השכן החביב נתן מתנה לזוג הצעיר את הפסנתר השדכן ומאז הפסנתר הזה נמצא בביתם, מזכיר לכולנו שכשיש שאיפות, השמיים הם הגבול.

את מוסר ההשכל הזה חשבתי כדאי להעביר לכל אחד ואחד מאיתנו.     

אם גם אתם חושבים כך, אשמח שתעבירו את זה הלאה. על שולחן השבת או אפילו בשיתוף בפייסבוק שלכם.

ואם תרצו לקרוא עוד – יש עוד הרבה מהמקום שסיפור זה מגיע ממנו. באתר דרור פינויים.