"בתור ילדה הייתי בטוחה שאני הולכת להיות הישראלית הראשונה שתביא את האוסקר" מספרת לאה סולומון יהושוע עם ניצוץ בעיניים ששמור בדרך כלל לילדים, כזה שמרמז שהחלום עדיין לא נמוג. היא נולדה וגדלה בשכונה ה', הבכורה מבין שני אחים, בת לזוג הורים שעלו מאוקראינה רגע לפני מלחמת יום הכיפורים: "בית סופר ציוני. אמא ואבא מאד מלומדים, ההורים דחפו אותנו מאד להצלחה. האידיאולוגיה הייתה מושרשת, הייתי רואה את אבא על מדים והייתי מתרגשת. גם היום כשאני רואה את בעלי חוזר ממילואים זה עדיין עושה לי את זה. יש משהו משהו במדים".

לאה מעידה על עצמה שהרצון להיות בקדמת הבמה ולהשמיע את קולה טבוע בה מלידה ומאז ומתמיד נמשכה לאומניות הבמה על סוגיהן השונים. כיום לאה פותחת את עולם התרבות בפני הציבור בדרום דרך עבודתה ברדיו דרום.

אם החיים הם מרתון, אז לאה לא פוחדת לרוץ

על המתח בין התשוקה לאמניות הבמה לרצון להביא נחת להוריה, התקשתה לא פעם לאה התיכוניסטית לעמוד בדרישות המורים ומעולם לא הייתה תלמידה מצטיינת: "ביסודי ובחטיבה זה עוד היה בסדר", היא מספרת, "אבל ברגע שכבר הגעתי לתיכון עם כל המדעים והלימודים של מתמטיקה התחלתי לאבד קשב ועניין. ככה יצא שסיימתי את הלימודים בלי תעודת בגרות מלאה".

תקופת התיכון הייתה אמנם לא כל כך מוצלחת מהבחינה הלימודית, אבל מיד אחריה, עם תחילת שירות הצבאי והיציאה לעצמאות, היא החלה את המסע שעיצב את המשך חייה המקצועיים שנע ונד כל העת בין הרצוי למצוי, ונראה שעד היום היא הספיקה ליהנות משני העולמות.

"איך שרים אבניבי ביידיש?"

אחרי השחרור מצה"ל היא בכלל רצתה לנסוע לטייל בהודו. ההורים ששמעו הודו וישר חשבו 'סמים', מחו בכל תוקף, אז בינתיים היא הלכה להשלים בגרויות. יום אחד, כשישבה חולה בבית ועלעלה בדפי העיתון, נתקלה במודעת דרושים לצוות בידור באילת. כאן כבר לא הייתה לה התלבטות וביום שלמחרת כבר הייתה בדרכה באוטובוס לאודישן בתל אביב: "אני מגיעה למקום ורואה מאות אנשים. לא ידעתי בכלל לקראת מה אני הולכת. נכנסתי לאודישן והבחור קורא בקורות חיים של שאני דוברת יידיש שוטף ושואל אם אני יכולה לשיר משהו. אמרתי 'ברור' ונתתי להם שם את 'אבניבי' שבמקרה שמעתי בדרך, ביידיש. אני זייפנית נהדרת שתדע, כנראה שהם אהבו".

"אני זייפנית נהדרת, שתדע"

סולומון-יהושע הצעירה הוזמנה לשלב ניפוי נוסף, מחנה האימונים באילת. שבוע ימים, ארבעה אנשים בחדר באכסניה ואודישנים מבוקר עד לילה. במסדר הדמעות בסוף המחנה, הודיעו לה שהתקבלה וכך במשך חצי שנה פיזזה על הבמות בבתי המלון באילת ושימחה את ילדי ישראל. "פרחתי בעבודה הזאת, עשיתי כל יום את מה שאני הכי אוהבת בעולם, זה היה כמו להכניס ילד לחנות ממתקים ולהגיד לו 'תעשה מה שבא לך'".

חולה על המיקרופון

כשהמציאות קוראת לה שוב לחזור לקרקע, מצאה עצמה לאה מתחילה ללמוד את ענף התיירות והמלונאות ובהמשך חזרה לבאר שבע ועבדה במשרד נסיעות. באחד הקורסים בעסקי התיירות שעשתה התלוותה לסיור עם הכתב הוותיק, נסים קינן באולפני קול ישראל. שם התחיל הרומן שנמשך עד היום עם הרדיו והמיקרופון. "אני חולה על זה. רק תן לי את המיקרופון", היא אומרת והניצוץ מתחילת השיחה חוזר. כך מצאה את דרכה אל מכללת ספיר ולימודי התקשורת במסלול הרדיו. "ברדיו פרחתי כי זה מה שאהבתי, אבל מעבר לזה גיליתי פתאום שאני אוהבת את כל מה שקשור בלימודים התיאורטיים. בתור ילדה הייתי עוברת ליד האוניברסיטה ומרגישה שזה מקום שלא אגיע אליו בחיים, לא קשור אליי. בשבילי זאת הייתה סגירת מעגל, סוף סוף להצליח בלימודים ומתוך בחירה שלי, זאת הייתה סגירת מעגל נהדרת". את האישור הסופי להצלחה האקדמית, קיבלה כשנבחרה בין מצטייני המחזור ובהמשך אף המשיכה לתואר שני.

"אני חולה על זה. רק תן לי את המיקרופון"

כיום היא ממשיכה לסקר אירועי תרבות מקומיים ככתבת התרבות ברדיו דרום, מרצה לכתיבה אקדמית באוניברסיטת בן גוריון, אחרי עשר שנים שעשתה זאת במכללת ספיר ובנוסף מלמדת תקשורת וקולנוע בתיכון "רגר". "זה נותן לי סיפוק אדיר לעבוד עם הגילאים האלה. זאת תקופה מבולבלת ובגלל התיכוניסטית שהייתי אני מרגישה שאני מצליחה להזדהות עם התלמידים בהרבה מקרים. אחד הסרטים שאנחנו עובדים עליו בזמן האחרון מספר על אישה שמתכננת את המוות שלה. חשבו שאולי בגלל שמדובר בנערים צעירים יהיה להם קשה להתמודד עם הנושא אבל זה מדהים לראות איך הם מעבדים את זה. אגב, אני משחקת בסרט הזה ומשתדלת לשחק בכל הסרטים שאנחנו עושים. נותן לי קצת לגעת בחלום".

המשפחה היא הדלק

את בעלה אלון הכירה לאה במהלך השירות הצבאי ולאחר שנים רבות של ידידות קרובה קיבל הקשר טוויסט רומנטי. כיום הם כבר הורים למישל (11), מאיה (7) וגידי (6). "יש לי בעל מדהים שמכיל את כל השיגעונות שלי, החל מהאובססיה למתוקים ועד הג'וקים שקופצים לי כל יום לראש. האחרון אגב זה ללכת ללימודי תסריטאות. הוא לגמרי מכיל הכל ונותן לי לעוף עם הדמיון. והילדים, מה אני אגיד לך? הם בית הספר הכי טוב שיש בחיים, כל יום אני לומדת מהם משהו חדש. זה מדהים אותי לראות איך כל אחד מהם יצא עם אישיות שונה מהשני. עד היום יש ימים שאני בכלל לא קולטת שאני אמא. המשפחה שלי הם לגמרי הדלק שלי".

"יש ימים שאני בכלל לא קולטת שאני אמא"

כאשת תקשורת, ישנם כמה נושאים הקרובים מאד ללבה, ועל אף שהיא דוגמה לאישה ששועטת קדימה בעולם של גברים, אם תשאלו אותה, המצב עוד רחוק מאד מאידיאלי: "עם כל המהפכה הפמיניסטית אנחנו עדיין תקועים בקונספציה של 'תהיי יפה ותשתקי'. בהרבה מערכות תקשורת יש הרבה נשים מושכות את החוטים והגברים בפרונט. אני לא בעד אפליה מתקנת, אבל חייב לתת את המקום לנשים הטובות שעושות עבודה טובה כמו גבר ובמקרים רבים אפילו יותר".

"עצובה בעיניי התופעה שסטודנטים עוזבים", מספרת לאה בתור מי שגדלה וחיה כל חייה בדרום, "פעם הרגשתי בושה להגיד שאני מבאר שבע. היינו צריכים להסביר שאנחנו לא רוכבים על גמלים ולא שואבים מים מבאר, היום אני אומרת את זה בגאווה ובראש מורם. הרבה אגב בזכות רוביק לדעתי. דווקא בתקשורת צריך לתת יותר במה לדרום. לא הגיוני שכל ערוץ תקשורתי שמכבד את עצמו יחזיק כתב אחד באיזור הדרום ועשרים בתל אביב. העיתונות המשודרת והמודפסת יכולה להשתדרג. לאט לאט אנשים מתחילים לראות את העיר כמקום לקבוע בו את ביתם אבל זה עדיין לא מספיק".

מרגישה גאווה בהיותה בת הנגב. ביחד עם אלמוג בוקר ודני קושמרו

"What's next?"

קשה מאד שלא להדבק באנרגיית הנעורים של לאה, שלרגעים לא ברור מהיכן היא שואבת אותה. את כל החלומות שלה היא דואגת להגשים ואפילו את הטיול הגדול למזרח היא הספיקה להשלים בשנים האחרונות. נראה שכל דבר אותו היא בוחרת לעשות מגיע מתוך תשוקה גדולה ואיזו אש פנימית שדוחפת אותה קדימה. מעניין לראות לאן האש הזאת תיקח אותה בשנים הבאות. לסיכום, הנה טיפ הקטן שלה לטובת הקוראים לחיים מלאי אנרגיה: "חייבים תמיד לצחוק! אני מסתכלת על המשפחה שלי ולפעמים מתפלאת איך אחרי 25 שנה אנחנו עדיין מסוגלים לצחוק על הכל. חייבים לקחת את הפאוזות ולהסתכל על החיים בהומור. מבחינתי החיים הם ריצת מרתון ואני אצנית. תמיד עם היד על הדופק הולכת לקראת הדבר הבא. זה מה שאני תמיד שואלת, What's next?, אני חושבת שזה מה שיהיה כתוב על המצבה שלי".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו